גיבור סיפורנו, סטפן אי. קימבל, מטוסון אריזונה שבארצות הברית, המציא כפפת קורי עכביש בתחילת שנות התשעים. בחודש מאי 1990 הגיש בקשה לרישום פטנט בארה"ב. בקשת הפטנט נבחנה ובחודש דצמבר 1991 קיבל סטפן גיבורנו פטנט רשום בגין המצאתו הגאונית למלחמה בפשע: "Toy web-shooting glove" אשר מסוגלת לירות ספריי קצף למרחק מדהים של קרוב למטר אחד (כתשעים ס"מ).
אכן, לא בדיוק הרשת שדמיין Stan Lee שתשמש את איש-העכביש המדהים, אבל בכל זאת, עם קצת דימיון…
וכאן אתם בוודאי שואלים את עצמכם איך בדיוק מגיעים מההמצאה הקטנה והחביבה הזו להליכים משפטיים של קרוב לעשרים שנה ועוד לבית המשפט העליון בארה"ב (אשר פסק נגד גיבורנו סטפן)?
ובכן, לא נשאיר חורים בעלילה על מסעותיה של כפפת איש-העכביש המופלאה בנבכי מערכת המשפט ונודיע מראש – גיבורי העל של מארוול לא היו קשורים לעניין (אלא אם אתם מחשיבים אותנו, עורכי הדין, לגיבורי על העושים שימוש בכוח העל 'סופר-יצירתיות').
סיפורנו מתחיל קרוב לעשור וחצי לפני יציאת הסרט ספיידרמן בשנת 2002 כאשר גיבורנו סטפן ממציא את הכפפה המופלאה של איש-העכביש כדי לשעשע את בנו, עימו נהג לקרוא חוברות קומיקס. כפי שניתן ללמוד משרטוטי הפטנט לעיל, לכפפה מתחברת צינורית אשר מחוברת בתורה לפחית בה יש ספריי קצף היורה חוטי קצף (כמו אלו הנפוצים אצלנו בפורים ובחגיגות יום העצמאות) והספריי מופעל על ידי מתג נסתר בכפפה. קצה הצינורית בולט מהכפפה בערך באזור שורש כף היד והרי לנו כפפת איש-העכביש המדהים, כמעט.
כמו ממציאים רבים אחרים פנה סטפן לחברת מארוול, אשר שמה דאז היה "טוי ביז", והציג בפני נציגיה את הכפפה המדהימה. למרות שהצעתו נדחתה על ידי החברה, הובטח לו בעל פה כי במידה ויעשו שימוש ברעיון הם ישלמו לו תמלוגים (כך, לכל הפחות, לפי טענת סטפן). סטפן ונציג מארוול לחצו ידיים ונפרדו.
זמן לא רב מאוד לאחר מכן יוצאת מארוול עם הצעצוע "Web Blaster" שהיא, כפי שאתם בוודאי מנחשים, כפפה אשר ממנה נורה ספריי קצף בצורת חוטים…
גיבור-העל-הממציא שלנו, סטפן, מופתע מאוד כשהוא מתחיל לקבל טלפונים וברכות מחבריו אשר מעוניינים לשמוח בשמחתו על יציאתה לשוק של המצאתו הגאונית למלחמה בפשע.
וכך במהלך שנת 1997 מגיש סטפן תביעה בבית משפט מחוזי כנגד מארוול בגין הפרת פטנט ואי קיום הסכם. השופט פסק במסגרת הליך משפטי שנקרא "Summary Judgment" (לא אלאה אתכם בהסברים מעבר לכך שזהו הליך בו השופט פוסק ולא חבר המושבעים) כי הפטנט לא הופר על ידי מארוול. יש לזכור כי בחינת הפרת פטנט אינה נעשית על ידי בחינת השימוש ברעיון הכללי של ההמצאה אלא בחינת השימוש בפועל על ידי המוצר המפר ביחס לתיאור ההמצאה בפרק התביעות בפטנט הרשום.
לעומת זאת, חבר המושבעים בבית המשפט דנו בעניין הסכם התמלוגים וקבעו כי אכן נכרת הסכם תמלוגים בין מארוול לבין סטפן ופסקו כי סטפן זכאי ל-3.5% מהרווח "בעבר, בהווה ובעתיד".
מכאן סטפן חי "בעושר ובאושר עד עצם היום הזה"? ממש לא, מסתבר כי זו הייתה רק תחילת הסאגה ואולי יש לומר – הפרק הראשון בטרילוגיה.
[הערת בימאי: טיזר לפרק השני: סוף הכתוביות. מצלמה מכוונת על דלתות מעלית מבפנים, יד לוחצת על כפתור "מרתף סודי". המעלית יורדת. דלתות המעלית נפתחות לחדר רחב ידיים ובו שולחן דיונים ענק ומסביבו קבוצת עורכי דין והאנטי-גיבור שלנו מתייעצים. מוזיקה מבשרת רעות. פייד טו בלק]
הפרק השני בטרילוגיה מתחיל זמן קצר לאחר ההחלטה בבית המשפט המחוזי כששני הצדדים מערערים על החלטת חבר המושבעים. 'טו מייק א לונג סטורי שורט': לאחר דיונים רבים מסכימים הצדדים להתפשר כך כאשר המסגרת הפשרה סטפן מוכר לחברת מארוול את הפטנט תמורת הסכום העגול והיפה 516,214.62 דולרים וכן יקבל תמלוגים ללא מגבלת זמן בגובה 3% (סכום שבסופו של דבר הסתכם בקצת יותר משישה מיליוני דולרים).
הפרק השלישי בטרילוגיה מתחיל לאחר כמה שנים של אידילייה בה שני הצדדים היו מרוצים מההסכם.
מארוול, עם השנים, מצרפת את המוצר למוצרים אחרים, מוכרת רישיון שימוש ייצור ומכירה לחברת הסברו הענקית ומבצעת פעילות מסחרית מורכבת תוך שימוש במוצר.
חישוב הרווחים הנובעים מהמוצר הופך להיות מטלה מורכבת, מסובכת ולא מאוד ברורה עם חלוף הזמן. סטפן, מיודענו, שכבר אינו בדיוק הגיבור בתפקיד האנדר-דוג אלא איש ממולח שגרף לכיסו עד כה למעלה משישה מיליוני דולרים, מתחיל לחוש מרומה וחושד שהחישובים המורכבים על ידי מארוול מסתירים כספים שהוא זכאי להם אך לא הועברו אליו. והנה, בפרק השלישי של הטרילוגיה המשפטית – פנטסטית, סטפן ומארוול שוב מתגלגלים לבית המשפט אל מול שופט וחבר מושבעים.
במסגרת ההליכים המשפטיים, נתקלת חברת מארוול בפסק דין שכוח שניתן על ידי בית המשפט העליון בארה"ב בשנת 1964 (ברולוט נ' טייס). פסק הדין קבע כי תמלוגים המשולמים בגין זכויות בפטנט מסתיימים עם פקיעת תוקפו של הפטנט הרשום. להזכירכם, בפרק השני של הטרילוגיה הסכימו הצדדים כי הפטנט ימכר למארוול.
עורכי דינה של מארוול טענו בבית המשפט כי מאחר ומדובר בהסכם היברידי הכולל זכויות שמקורן בפטנט וזכויות אחרות שמקורן שלא בפטנט הרי שמאחר ופקע תוקף הפטנט בשנת 2010 וזכויות הפטנט אינן אכיפות עוד – הרי שמארוול אינה יכולה לתבוע אחרים בגין השימוש בהמצאה ולכן סטפן אינו זכאי עוד לתשלומי תמלוגים. הטענה מבוססת על תפיסה לפיה המשך תשלום התמלוגים מהווה הארכת המונופול שניתן על ידי הפטנט הרשום, דבר שאינו רצוי שכן הוא פוגע בתחרות החופשית מעבר לכוונת המחוקק.
שופט בית המשפט המחוזי פוסק בתביעה זו לטובת מארוול. גם בית המשפט בערעור שהגיש סטפן אישר את פסק הדין של בית המשפט המחוזי אך תוך הבעת מורת רוחו ותוך שהוא מציין כי ההצדקה בפסק הדין משנת 1964 היא "נוגדת את האינטואיציה" ו- "לא מאוד משכנעת". בית המשפט גם ציין כי מוכרי רישיונות אשר לא מכירים את ההלכה הפסוקה הזו, כמו סטפן שלנו, טועים בהערכת הכדאיות של העסקה אליה הם נכנסים ועל כן יש כאן חוסר הוגנות. אולם, מאחר ומדובר בהלכה מחייבת שנפסקה על ידי בית המשפט העליון בארה"ב, לא היה לבית המשפט בערעור סמכות לפסוק אחרת וכך זכתה פעם נוספת מארוול.
בדצמבר 2014, כמו גיבור-על אמריקאי אמיתי, גרר סטפן את הענקית מארוול לבית המשפט העליון בארה"ב בעתירה להפוך את ההלכה המחייבת משנת 1964. בעתירתו ציין סטפן כי גם משרד המשפטים וגם ה-Federal Trade Commission מוצאים את ההלכה כ"לא מעודדת המצאתיות".
לצערו הרב של סטפן, ובניגוד מוחלט לסוף הטוב הצפוי מסרט גיבורי-על אמריקאי, פסק בית המשפט העליון ברוב של שישה שופטים נגד שלושה שופטים כי ההלכה תמשיך להתקיים (כלומר לטובת מארוול ונגד סטפן). בין ההנמקות של החלטת הרוב ציינו הם כי שינוי כה מהותי של הכלל המשפטי הנוכחי יגרום לאי יציבות ולאי ודאות מסחרית ולאור כך הגורם אליו יש לפנות כדי להסדיר מחדש עניין זה הוא הקונגרס האמריקאי והוא ידון בעניין ויחוקק בהתאם.
השופטת קגן, בבדיחות דעת ובשנינות, שזרה בנימוקי החלטת הרוב אותן ניסחה, מספר התייחסויות לנושא הקומיקס. כך לדוגמא כאשר כתבה שאמנם בית המשפט יכול להפוך את הלכות העבר שלו אך:
“In this world, with great power there must also come – great responsibility”.
בפסקה אחרת בהתייחסה לתקדימים משפטיים כתבה: “a web of precedents” .
בחלק אחר בהחלטתה השוותה את זכויות הפטנט לכוח על: .
“Patents endow their holders with certain superpowers, but only for a limited time.”.
השופט אליטו, אשר ניסח את דעת המיעוט, לא ניסח משפטים שנונים או התבדחויות וביקר בחריפות את ההחלטה משנת 1964 באומרו כי מדובר בהחלטה שמהווה "policymaking" ולכן ראויה אך ורק להעשות על ידי הרשות המחוקקת, קרי הקונגרס האמריקאי, ולא בית המשפט וכן כי לא ניתן למצוא הנמקות לפסק הדין מ-1964 בחוק הפטנטים האמריקאי.
[הערת בימאי: קריין חדשות מעונב מקריא: "בשורה התחתונה, עיסוק בפטנטים וגם העיסוק בדברים שמסביב לפטנטים, כגון הסכמי רישיון שימוש בפטנטים – הוא עניין לגיבורי העל החדשים, עורכי הדין המתמחים בפטנטים" 🙂 ]