סימן מסחר 345678

ההחלטה:

רשס הפטנטים, המדגמיס וסימני המסחר

בפני הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים על פי סעיף 109 לחוק הפטנטים, תשכ''ז-1967- בקשות פטנט מס' 76679- (בקשה לעיון חוזר בהחלטה)

המבקש: לוי אולנובסקי כעת מלוס-אלמוס, ניו מקסיקו, ארגנטינה עייי בייכ וליגסון את גבריאלי, עוייד

המשיבה: מדינת ישראל ע'י פרקליטות מחוז ירושלים

בהחלטתנו יום 3 במאי, 2001 (להלן: 'ההחלטה') קבענו, כי בנסיבות המקרה דנן, אין לאפשר למשיבה להעלות בפני הועדה טענות כנגד כשירות ההמצאות נושא ההליך, להירשם כפטנטים. המשיבה פנתה אלינו בבקשה לעיון חוזר בהחלטה. משנעתרו לבקשה זו, לאחר שטענות בעלי הדין בסוגיה נשטחו בפנינו בכתב ובעל פה, התחזקנו בדעתינו כי אין מקום לשינוי ההחלטה.

ניתן לתמצת את טענות המשיבה כדלקמן:

א. המשיבה לא נרדמה על טענותיה, כנגד כשירות ההמצאות להירשם כפטנטים. הטענות הללו הועלו על ידה, בצירוף ראיות, בגדר כתב התשובה לבקשת הפיצויים, עוד בשנת 1992, כשנתיים לפני שהודעה לה על החלטת בוחן הפטנטיס בדבר קיבול בקשות הפטנט.

ב. לא היה מקום לצפות מן המשיבה לנקוט בהליך חסוי של השגה כנגד מסקנות הבוחן, מאחר שהמבקש, אשר ידע על עמדתה במשך כשמונה שנים,

רשס הפטנטים, המדגמיס וסימני המסחר

לא ביקש זאת ממנה וגם הועדה לא יידעה אותה בדבר החובה לפנות בהליכי השגה, במקביל להלך שננקט בפמה. לטענת המשיבה:

'של הליך ההשגה החסוי בפני רשם הפטנטים, שהועדה הנכבדה קבעה כי היה על המדינה לנקוט בו, אינו עולה מחוק הפטנטים, מתקנות הפטנטים או מן ההלכה הפסוקה, ולמעשה הפעם הראשונה בה הובאה לידיעת המדינה האפשרות והחובה לתקוף את הליכי הבחינות בהליך ההשגה היה בהחלטתה של הועדה הנכבדה.'

'למדינה מודע לראשונה על קיומו של הליך ההשגה החסוי רק עם מתן החלטת הועדה הנכבדה שכאמור, הומצאה לבאי-כוח המדינה רק ב 1, כאשר בהחלטה נשללה מהמדינה הזכות להעלות בפני הועדה את טענותיה, במימוק שהמדינה לא פעלה לפני מספר שנים בהתאם לסדרי דין, שהועדה הנכבדה הכריזה על קיומו רק עתה.

אילו הועמדה המדינה מראש על חובתה לנקוט הליך ההשגה כחלק מהגנתה בפני תביעת פיצויים, מובן כי הייתה פועלת בהתאם. בכל הכבוד, המדינה לא יכלה לצפות כי יוטל עליה, בדיעבד, להגיש הליך ההשגה, ולכן החלטת הועדה הנכבדה אינה מקיימת את כללי הצדק הטבעי בענין זה.'

(סע' 8 (ב) +(ה) לבקשת המשיבה - ההדגשות במקור).

איננו מקבלים את הטענות הללו. יתכן כי בעל דין פרטי יכול היה להסתפק בהבאת טענותיו במסגרת ההליך שבמסגרתו נתבע, מבלי שהיתה מוטלת עליו חובה לנסות ולהביא לבירור טענותיו באפיק אחר. ואת, למרות שהממצאים עליהם חלק היו בידיו, ולמרות שנוכח כי פתיחת הדיונים, מתעכבת מזה זמן רבות, ולמעשה מדובר בהליך תקוע, אשר אי-תקיימותו יוצרת מצב בו עשוי להגרס לתובע נזק רב.

לא כן המשיבה. מעמדה, כוחותיה ודינה אינם כשל אלו של מדין פרטי. אינה היא רשאית להינות מההיתרות הנובעים מקיפאון ההליך שאמור היה להתנהל בפני הועדה. כאמור בהחלטה (פסקאות 27-34), מערכת הביטחון היא בעלת השליטה בכל הנוגע להטלת צווי ההגבלה והסרתם, ובנוסף, כגוף מנהלי הפועל על פי דין, חלות עליה חובות שמקורן בעקרונות המשפט החוקתי והמשפט המינהלי. במקרה הנוכחי, המדובר בחובה לכבד זכויות קניין פוטנציאלי של הממציא ובעקרון המידתיות, אשר שומא על המשיבה להיות מונעת על ידיס ולנקוט ביוזמה לבירור טענותיה, לגבי כשירות ההמצאה, בצד המסלול התקוע של דיוני הועדה.

ודוק: חובה זו אינה נובעת מן הפרשנות שנתנה הועדה, בגדר ההחלטה, לסעי' 161 לחוק הפטנטים, תשכ''ז-1967 (להקן: 'הפטנטים'), אשר לטענת המשיבה היתה חדשנית ובלתי צפויה. היא נגזורת מן העקרונות האמורים לעיל, וקיומה אינו תלוי בהימצאות סעיף 1 לחוק הפטנטיס.

עוד טענה המשיבה, כי המבקש אשר ידע כל העת, על עמדתה בדבר אי כשירות ההמצאות, לא פנה אליה בבקשה ליזום הליך ההשגה החסוי. טענה זו הינה תמוהה.

המשיבה היא זו שלא השלימה עם תוצאות בחינת הבקשות, והמבקש עמד על דרישתו לפיצויו לאורן. מה לו למבקש ליזום הליך שמטרתו לקעקע את הקביעה המשרתת את עניינו. יש גם מידת ההיתממות בטענת המשיבה, כי הועדה לא הסבה את תשומת ליבה לפתיחת הליך השגה חסוי. מעבר לעובדה שאין בתפקיד הועדה לספק ייעוץ משפטי למשיבה, הרי ששורש הבעיה היה נעוצ בכך שהועדה לא תיפקדה, ולמשיבה "לא בא לערוך להביא את שאלת חבותה הכספית לידי הכרעה.

די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה.

בנוסף, בפרק הזמן שחלף מאז מתן ההחלטה ועד לבירור בקשה זו, נתגלו לנו עובדות נוספות, אשר, גם הן, בעומדן בפני עצמן, מביאות לחסימת המשיבה מתקוף את כשירות הבקשות בפני הועדה. המדובר בדרך הילוכה של המשיבה בנוגע להשארת צווי ההגבלה על כנס, אשר מנעו בעדה מלהעלות את טענותיה כנגד כשירות ההמצאות, בגדר הליך סטנדרטי של התנגדות.

כזכור, צווי ההגבלה הוצאו עידי שר הביטחון בינואר 1986, ובוטלו מכך חמש עשרה שנה, ביום 5 פברואר, 2001. המבקש טען, כי הסרת הצוויים לא באה כתוצאה מגילוי פתאומי של המשיבה, כי אבד הכלל על המידע הביטחוני שהביאו להוצאתם, כי אם מחששות המשיבה, כי תיאלץ לפצותו, בעקבות פתיחת דיוני הועדה בתביעת הפיצויים שהגיש. לאור זאת, הגיש המבקש, ב- 28 מרצ, 2001, ייבקש להורות למשיבה להסביר ולאמת בתצהיר את ביטול צווי שר הביטחון. משנעתרו לבקשתו, הוגש מטעמו של המשיבה תצהיר מאת תאייל שמואל יכין, ראש יחידת המחקר והפיתוח באגף מפאיית ובמשרד הביטחון. תאייל יכין מכהן כיועץ הועדה שתפקידה להמליץ לשר הביטחון על הוצאת הצוויים בהתאם לסעיף 94 לחוק הפטנטים (להלן: 'הוועדה הממליצה').

מתצהיר תאייל יכין עולה, כי בפברואר 2000 סברה הועדה הממליצה, כי בשנים 1998/9 נפרסמו פרסומים שלא אורס לא היה מקום להותיר על כנו את צו ההגבלה, שהוצא לגבי בקשת פטנט מס' 75679, ואילו לגבי בקשת פטנט מס' 76679, הגיעה הועדה הממליצה למסקנה, כי עוד במהלך שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90, התקיימו נסיבות שהצדיקו את הסרת הצו.

עולה איפוא, כי על מערכת הביטחון היה להסיר את צווי ההגבלה זמן רב (לעניין גם שנה או שנות שנים ומן רב) בטרס הוסרו בפועל.

ואולס, העיקר בעניינינו אינו נעוץ בפרק הזמן שחלף בין המועד הראוי להסרת הצווים, לבין מועד הסרתם בפועל. הפגם שנפל בפעולת מערכת הביטחון נעוצ בפרק הזמן הממושך (כ- 15 שנה) שלכל אורכו היא לא טרחה כלל לבדוק, אם יש מקום לביטול הצוויים. תאייל יכין העיד על כך בגדר תצהירו, ואימת את טענת המבקש כי אפשרות הסרת הצווים נשקלה בעיני מערכת הביטחון, רק לאחר פתיחת דיוני הועדה, ובעקבותיהם. בסעי 5-7 לתצהיר תאייל יכין נאמר כדלקמן:

6. למיטב ידיעתי, ועל פי מידע שקיבלתי ממי שמטפלים בשתי הבקשות האמורות מטעמו של המדינה, גם שהבקשות הוגשו בשנת 1985 והצוויים הוצאו על ידי שר הביטחון ב- 1986, לא התקיים דיון של ממש בבקשות בפני הוועדה עד לתאריך 29.2.00. כבר בדיון האמור אמר בא-כוח המדינה, כי נושא ביטול הצווים יישקל, במיוחד לאחר שמיעת חלק מתשובותיו של המבקש במסגרת חקירתו. ...... 7. בעקבות הדיון בפני הועדה, הועלה נושא ביטול הצווים לדיון במשרד הביטחון ואחר-כך לדיון בפני שר הביטחון ויתר המופקדים על תחום זה במשרד הביטחון. השאלה שעמדה לדיון הייתה, האם הסיבות שהביאו להוצאת הצוויים תקפות גם כיום./ (הדגשה הוספה)

בחקירה שהתנהלה בגדר דיוני הועדה שנערכו ביום 11 נובמבר, 2001, אמר תאייל יכין, ברוב הגינותו, דבריס ברוח זו: 'אין מערכת קיימת שמפעם לפעמים בודקת את החסינות.... למיטב ידיעתי אין חובה כזו ..... ה עולה כשמוגש ערר או בהקשר אחר.' עולה, איפוא, כי הליך הטיפול בבקשות פטנט הנתונות לצווי ההגבלה, היה פגוס מיסודו. הדין מטיל על כל רשות מנהלית את החובה לבדוק, מעת לעת, אם חל שינוי בנסיבות אשר הצדיקו את החלטותיה בעת קבלתן. בבגייצ 297/82 ברגר ני שר הפנים, פייד לג (3) 29 , אומר כבוד מיימ הנשיא (כתוארו אז) השופט שמגר (עמי 47):

'אין קניית סמכות, כגון זו שבפנינו, מחייבת כאמור, מיניה וביה, גם נקיטת עמדה פעילה מצד מי שהסמכות הוענקה לו; נקיטת עמדה עניינית בדיקתו של הצורך בהפעלת הסמכות ואם בעל הסמכות מחליט להשיב על שאלה זו בחוב, צריכה גם להישקל דרך הפעלתה של הסמכות. בעל הסמכות עלול להיחשב למי שחוטא לחובתו, אם הוא מותיר את הסמכות שהוקנתה לו כאבן שאין לה הופכין במובן זה שאינו נותן דעתו עליה מטוב ועד רע, בין לחיוב ובין לשלילה ואינו שוקל כלל אם ואימתי יפעילנה (השוואה בגייצ 29565, אופנהיימר נ. שר הפנים, פדייי כי (1) 312). נטילת סמכות על מנת לא להשתמש בה לעולם היא פסולה מעיקרה (השוואה בגייצ 292/65, רוטגולד נ. שר האוצר, פדייי כי (1) 639, 644) והוא הדין באשר להזנחת התחום, אשר בקניית הסמכות נועדה לשרתויי.

הדברים הללו יפיס בפרט כאשר הימנעות מבחינה כאמור, מגבילה ממציא מלערוך כל ניסיון לנצל זכות קניינית פוטנציאלית, שעל חשיבותה ומעמדה כבר הכברנו מילים לרוב.

המשיבה טענה, לעניינו בקשת פטנט מס' 75679, כי למרות שלא מילאה את חובתה, לבצע בחינה מחודשת של הצורך בצו ההגבלה, הרי שאין קשר סיבתי בין פגם זה לבין מועד ההחלטה להסיר את הצו לגבי בקשה זו. ואת משום שהחלטת הוועדה הממליצה בדבר הסרת הצו, מבוססת על פרסומים שנעשו בשנת 1998/9. טענה זו אינה נכונה. ראשית, מפני שכאמור לעיל, גם פרק זמן של שנה-שנים עשוי להיות משמעותי לעניין ניצול טכנולוגיה המוגנת בפטנט. שנית, הפרסומים האמורים נתגלו על ידי הועדה הממליצה בשנת 2000. ואולס, במועד זה נבדקה בפעס הראשונה שאלת הסרת הצו. יתכן שאילו

רשס הפטנטים, המדגמיס וסימני המסחר הנושא היה נבחן לפני כן מעת לעת, הייתה מערכת הביטחון מאתרת, בזמן אמת,

פרסומים, או נסיבות אחרות, שקדמו לשנים 1998/9.

עוד טענה המשיבה, כי האחריות לנקוט ביוזמה, לבחינת אפשרות הסרת צווי שר הביטחון, מוטלת במלואה על כתפי המבקש. זאת לאור סעיף 96 לחוק הפטנטים, המקנה למבקש זכות ערר על צווי הגבלת פעולות בקשר לבקשות פטנט.

טענה זו הינה מוטעית, הן מבחינה מהותית, הן מבחינה מעשית והן מבחינת הדין החל על המשיבה. מהבחינה המהותית, למשיבה עצמה יש עניין ציבורי בהסרת הצוויים במועד מוקדם ככל הניתן. לציבור בישראל יש עניין בכך שלממציאים יתאפשר לנצל את המצאותיהם בהיקף המרבי, הואיל וניצול טכנולוגיות