סימן מסחר 345678

ההחלטה:

שתכנע שלא הייתה מצד בעלת הסימן כוונה להשתמש בסימן בישראל. אכן מדובר בעובדה בעלת אופי שלילי אך אין בה כדי להשפיע על הכלל שהובא לעיל לגבי ‏ נטל ההוכחה, להבדיל מהחובה להביא ראיות".

טוען על כן ב"כ בעלת הסימן כי נסיבות המקרה מצביעות על נסיבות יוצאות מן הכלל, המאפשרות את הפעלת שיקול דעת במקרים יוצאים מן הכלל. על כן על הרשם להפעיל את שיקול דעתו במקרה דנן ולקבל את הראיה הנוספת.

8. אשר לנושא הנ"ל טענותיו העיקריות של ב"כ מבקשת הביטול הינן כדלקמן:

א. אין לקבל את הראיה הנוספת כרלבנטית להליך זה. ההלכה הפסוקה קובעת, בג"צ 302/74 (268 0092980898 01898סם10א נגד ‏ ניסן ‏ פרמינגר בע"מ, ‏ פ.ד. כט' (1) עמ' 676) בעמ' 679. שם נאמר על ידי כב' השופט ויתקון כי-

"הלכה פסוקה היא שדבר שקרה אחרי הגשת בקשת המחיקה, אין להתחשב בו לענין סעיף 41".

ב. מפנה ‏ גם ב"כ מבקשת הביטול לפס"ד קודם - בג"צ 67/71 (פרמו בע"מ נגד שמידגל)פ.ד. כ"ה (1) עמ' 802) שם נקבע בעמ' 808 ע"י כבוד השופט כך:

"הכתוב מדבר ‏ על אי שימוש במשך שת י השניס שקדמו ‏ ליום הגשת הבקשה לביטול" ובהמשך "למדנו שיש לדון במצב כפי שהיה ביום הגשת הבקשה ושאין בידי בעל הסימן למלא את החסר במועד מאוחר מזה, ‏ ולא כל שכן, שאין לשהות להצהרותיו לגבי שימוש לעתיד לבוא".

ג. נטען על כן כי היות והמסמך הוגש לאחר הגשת בקשת המחיקה, ‏ על הרשם שלא להתחשב בו, עפ"י ההלכות הנ"ל.

רשאי ‏ הרשם לקבל את הראיה מתוקף סמכותו אך אין לייחס לו כל משמעות ורלבנטיות לענין החלק דנן.

א. לענין שיקול הדעת קובע ב"כ מבקשת הביטול שהספק, ‏ אם קיים, איננו פועל תמיד לטובת בעל הסימן. כחיוב לקביעתו הוא מצטט את דבריו של כב' השופט ויתקון בפס"ד פרמו נגד שמידגל הנ"ל שם בעמ' 7 שבסופס הוא אומר ‏ "עם זאת, ברצוני להדגיש שגם לפי ההלכה האנגלית והאוסטרלית רק בנסיבות יוצאות מן הכלל יש מקום לשיקול דעת". וכן ‏ בענין 0188ת10א נגד פרמינגר שהוזכר לעיל, נאמר בעמ' 9 - "גם חפעם נצא מן ההנחה שיש לרשום שיקול דעת כזה. עם זאת יש לוּכור, כי רק בנסיבות יוצאות מגדר הרגיל, ‏ יהיה מקום להשתמש בשיקול דעת".

ב. לטענת ב"כ מבקשת הביטול אם יוכח שלא היה שימוש ושלא היו נסיבות מיוחדות במסחר המצדיקות את אי-השימוש הרי ששיקול הדעת שנשאר לרשום מוגבל למקרים יוצאים מן הכלל.

כאשר ‏ מגישים בקשה לביטול מהעילה שלמעשה לא היה שימוש בתום לב בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום במשך שנתייס שקדמו לבקשת הביטול, אין זה מספיק כי הייתה כוונה בתום לב לבעל הסימן כן להשתמש בו. ציטוט לכך נמצא בענין פרמו ‏ נ. שמידגל שהוזכר לעיל בעמ' 808 - "נראה לנו שיש יסוד לטענת המערערת שבהליכיס לפי סעיף

2 (חוק הפקודה הישנה) למתיקת סימן מסחר בשל אי שימוש, אין חשיבות לשימוש שהוא עדיין בגדר כוונה לעתיד. הכתוב מדבר ‏ על אי שימוש במשך ‏ 2 השנים שקדמו ליום הבקשה לביטול. למדנו שיש לדון במצב כפי שהיה ביום הגשת הבקשה ושאין בידי בעל הסימן למלא את החסר במועד מאוחר מזה. ולא כל שכן, שאין לשהות להצהרותיו לגבי שימוש לעתיד לבוא".

לדעתנו, אין כל חשיבות לכוונה להשתמש כאשר העילה היא חוסר שימוש במשך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה לביטול.

9. לאחר שמיעת טענות באי כוח הצדדים החלטתי כדלקמן:

(1) "בהתאם להוראות תקנה 41 לתקנות סימני המסחר, ‏ (להלן ‏ - התקנות) מוסמך הרשם בכל זמן שהוא, ‏ אם ימצא זאת לנכון, ליתן לצד מן הצדדים רשות להגיש כל ראיה בתנאים אשר יאושרו בעיניו, בין בענין ההוצאות ובין בענין אחר.

(2) לאחר שמיעת הטיעונים מטעם ב"כ בעלת הסימן וב"כ מבקשת הביטול, בהתאם להוראות סעיף ‏ 41(א) לפקודה ובהתחשב בתקדימים המשפטיים שצוטטו על ידם יש לדחות את הגשת הראיה הנוספת כראיה שהוגשה כדין.

0. לגופו של ענין ולאחר חקירת המצהיר ע"י ב"כ מבקשת הביטול וב"כ בעלת הסימן סיכמו הצדדים את טיעוניהם.

ב"כ מבקשת הביטול בסיכומו טען כדלקמן:

(1) הוכח שלא נעשה שימוש בסימן גם בת - פנטה ע"י בעלת הסימן לפחות בשנתיים שקדמו להגשת הבקשה לביטולו וקרוב לוודאי שאף יותר מכך.

(2) ההוכחה של חוסר השימוש נעשתה הן ע"י התצהירים שהוגשו כראיות מבקשת הביטול ומחן עולה תמונה חד משמעית שלא נעשה שימוש בסימן במשך מספר ‏ שנים והן מעדות של המצהיר פרידפרטיג כפי שהעיד בחקירה הנגדית.

(3) טענותיו של המצהיר פרידפרטיג שמבקשת הביטול גרמה ‏ לו קשיים בייצור ובשימוש בסימן לא הוכחו ולא הוגשה אף ראיה שמלמדת על כך. בנוסף, בתצהירו של מר קסלי שהוגש ע"י מבקשת הביטול לה מכתיש הד משמעית שנעשו פעולות שגרמו לקשיים לבעלת הסימן.

מאידך, ‏ גם אם נגרמו לו קשיים, דבר שכאמור לא הוכח, הרי שבעלת הסימן הצליחה אף על פי כן להמשיך ולייצר ‏ עד שנת ‏ 1981, דבר המוכיח שהקשיים הם לא אלה אשר הפסיקו את השימוש בסימן. זאת ועד, קשיים שנגרמו בשנת 68 ובשנת 76 אינם רלבנטיים לגבי השנתיים 5 שקדמו השנים שבגינן נטען לחוסר שימוש ושהן השנים הנוגעות לענין שבפנינו.

חיוב והוכחת שלא היה שימוש בסימן בשנתייס שקדמו להגשת הבקשה לביטול ‏ יש לבדוק אם היו נסיבות מיוחדות במסחר שגרמו לחוסר השימוש בשנים אלו דווקא.

מהן אותן נסיבות מיוחדות במסחר במשמעות סעיף 41(ב) לפקודה. ב"כ מבקשת הביטול ל-3 אסמכתאות בענין זה:

בג"צ 95/54 (שנל נגד הרשם הכללי של ממשלת ישראל ואת' 5.ד שי עמ' 7)), שס נאמר על ידי כב' השופט לנדאו בעמוד 130:

"... ברור שחמניעה החוקית להפצת תוצרת המשיבה בארץ, שהיתה כרוכה באיסור הכללי שהוטל ע"י התוק על יבוא סחורה ללא החיתר יבוא, פירושה נסיבות מיוחדות השוררות באותו מסחר ושאינן מיוחדות רק לפריימה מיוחדת זו. לפיכך לפנינו נסיבות המצדיקות את אי השימוש

בסימן המסחר...".

ב. פס"ד אנגלי,(6םת218 הת8 בססש11טע ..ת3 .ט פגותהא 16001806%את 68) 1 ,6 .8.2.0 בעמ' ‏ 79 נאמר ‏ ג+ צריכות להיות

נסיבות כלליות שתחורגות מהמפעל הספציפי שאנחנו מדברים בו.

ג. "8065ת806:? הבת8 85את8) 728866 0% טה8םע ‏ 8'צ1עסא" מחהדורה מס' 2 סעיף 11/47 בעמ' 197 - עפ"י ההלכה הפסוקה באנגליה לא מספיק שאלה יהיו נסיבות מיוחדות שנוגעות רק למפעל הספציפי בו אנו עוסקים. לטענת מבקשת הביטול, בנקודה זו - מבתינה עובדתית ומשפטית, לא הוכח שבמקרה דנן היו נסיבות מיוחדות במסחר.

אשר לשאלת שיקול הדעת של הרשם ראינו בפס"ד פרמו נגד שמידגל ששיקול הדעת יופעל אך ורק במקרים נדירים. בפס"ד שהוזכר ‏ לעיל

נאמר ששיקול הדעת יופעל אך ורק בנסיבות היוצאות מגדר הרגיל.

בנסיבות המקרה דנן, לאחר שקילת כל השיקולים, על הרשם להפעיל את שיקול דעתו ולהורות על ביטול הסימן.

בקצרה עיקרי הטענות שהועלו בסיכומו של ב"כ בעלת הסימן. אין מחלוקת שלמבקשת הביטול יש אינטרס לגיטימי בשס תצאתע. אך יחד עם זאת ההפעלה של האינטרס הזה נעשה ע"י מבקשת הביטול בתוסר ‏ תוס

לב.

בעלת הסימן טוענת שעקב חוסר תום הלב של מבקשת הביטול נוצרו נסיבות מיוחדות במסחר.

לא הופרכה שום טענה של המצהיר פרידפרטיג בדבר ההלחהציס שהופעלו על בעלת הסימן ועל החברות האחרות שאוזכרו לעיל, ע"י מבקשת הביטול.

כל השנים הייתה כוונה ועדיין קיימת כוונה מצד בעלת הסימן לעשות שימוש בסימן ובעתיד כוונתו זו תתממש.

(5) בנסיבות המקרק דנן יש לרשום שיקול דעת - אמנם מצומצם - אותו עליו להפעיל ע"מ לגרוס לעשיית צדק בין הצדדים.

(6) על הרשם, על כן, לסרב לבקשה לביטול הסימן ולהשאירו על כנו.

ראשית, אתן את הנימוקים להתלטתי מיום 18 בדצמבר 1990 בדבר דחיית הגשת הראיה הנוספת כראיה שהוגשה כדין.

(א) א. חוחלט לא אחת, הן על ידי והן על ידי קודמי המלומדים, כי בכל דיון ככלל ובחליכי על ריב בפרט, ניתנת לרשום סמכות רחבה לקבל ראיות אם יראה בכך צורך על מנת לעשות צדק בין הצדדים.

ב. הבסיס לכלל הנ"ל זה הינו הצורך שתהיינה לפני הרשם בואו לקבל את החלטתו ‏ כל הראיות וכל החומר הנוסף המתייחס למתלוקת שבין הצדדים ובכך מתאפשרת קבלת התלטה העושה צדק בין הצדדיםם.

ג. עם זאת, צריך להיות ברור כי לא ניתן בכל מקרה ומקרה להפעיל את סמכותו זו של הרשם ללא כל הגבלה וכדבר מובן מאליו.

(2) תקנה ‏ 41 לתקנות המתייחסת לראיה נוספת בהליכי התנגדות קובעת כלדהלן:

"שום צד ‏ לא יניחה ראיה נוספת אולם ‏ בכל משפט בפני הרשם, רשאי הרשם בכל זמן שהוא, אם ימצא זאת לנכון, ‏ ליתן למבקש או למתנגד רשות להגיש כל ראיה בתנאים אשר

יסרו בעיניו, בין בענין ההוצאות ובין בענין אחר".

תקנה 63ד' לתקנות קובעת כי-

"על הדיון בבקשה לשינוי או לביטול רישום יחולו הוראות תקנות אלה בדבר סדרי דין בהתנגדות, בשינוייס המחוייבים".

על כן, אומר מיד שניתן לקבוע שלענין בקשה לביטול סימן רשום עפ"י 1 לפקודה, יחולו הוראות התלות בדבר סדרי הדין בהליך התנגדות. מזח כי יש להתילן גם בהליכיס שבפנינו.

ניתנת לרשום הסמכות לקבל או לסרב לקבל ראיה נוספת.

(4) א. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין) קובעות הוראות בענין הגשת ראיות נוספות. התקנות הללו וההלכה שניתנה לפיהן ‏ ע"י כב' ביהמ"ש העליון נותנות סמכות רחבה להרשות הגשת ראיות נוספות.

ב. תקנה 166 לתקנות סדר הדין קובעת כי -

"בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית המשפט להציג לעד כל שאלה שתראה לו ורשאי הוא בכל עת לשוב ולקרוא עד שכבר נחקר" (הדגשות שלי: מ.א.).

א. תקנה 524 לתקנות סדר הדין נותנת לבית המשפט סמכויות רחבות לתקן פגמים בהליך. התקנה קובעת:

"בית המשפט רשאי בכל עת לתקן כל פגם או טעות בכל הליך, וליתן הוראות בדבר הוצאות או בענייס אחרים ככל שיראה לו צודק; ותובה לעשות את כל התיקוניסם הדרושים כדי לברר מה הן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין: והוא הדין לגבי הרשם לענין פגם או טעות בהליך שלפניו".

ב. התקנה הנ"ל קיבלה לאחרונה פירוש רחב ע"י ביהמ"ש העליון. בע"א 0 (לב נגד פקיד השומח חיפה, פד"י מו' ט עמ' 410)

שסם קובע כב' השופט לוין בע"מ 421:

"לבית המשפט נתונה תמיד הסמכות, בכל שלב, להחורות על הבאת ראיות לפניו אם השתכנע ‏ כי הדבר דרוש למיצוי האמת העובדתית ‏ ואם נראה לו כי ‏ לא ניתן להכריע במחלוקת ללא ליבון עובדתי ‏ או משפטי נוסף".

(6) כב' הנשיא המנות ד"ר יואל ווסמן קובע בספרו בעמ' 480 בסעיף 413 כדלקמן:

"בעל ‏ דין שלא הביא ראיה בעיתה, היכול הוא לחביאה לאחר מכן, למשל, אתחרי שבעלי הדין סיכמו את טענותיהם ונתגלה ‏ לו כי החסר הוכחה שהיתה דרושה מצד אחהד, דורש הסדר הטוב שבעל דין יקפיד בניהול המשפט. סטייה מכללי הדיון הפורמליים כמו שהם מכונים לפעמים תגביר במחרה את הרשלנות בה נוהגיס פרקליטים בלאו ‏ הכי...מצד אחר ‏ אין להתעלם משניים | אלה: ראשית, ‏ ראינו ‏ כי השופט רשאי לקרוא עד בכל שלב משלבי הדיון; לפיכך מדוע יחא בעלי ‏ דין מנוע מלפנות אל השופט ולבקש אותו שיקרא עד מיוזמתו.

ושנית, עוד נראה, כי אפילו בערעור רשאי ביהמ"ש להתיר לבעל דין להביא ‏ ראיה נוספת בהתמלא תנאים מסוימים. קל וחומר בבית המשפט הראשון..."

(7) בדומה קובע פרופ' אליהו הרנון בספרו "דיני ראיות", חלק ראשון, בעמ' 132 כדלקמן:

"אין מטיליס ספק בסמכותו הטבעית של בית המשפט להרשות לצד ששגה להשלים את עדויותיו, גם אם כבר הצהיר ‏ שאין לו ראיות נוספות. אם הסמכות מוכרת במשפטים פליליים, במשפטים אזרחיים על אחת כמה וכמח".

את דבריו של כב' השופט חיים כהן בענין ע"א 645/70 ברוזילי) (לא פורסם) לגבי ראיות נוספות כדלקמן:

"השופטת המלומדת ‏ אומרת בפסק דינח כי היא מעדיפה את בירור האמת ועשיית הצדק על סדרי דין תקינים ובכך לא יחלוק עליה בית משפט זח. ואולם ‏ מי שדורש בירור אמת ועשיית צדק, חובה פשוטה מוטלת עליו להזדרז ולעשות את שלו כדי לאפשר לבית המשפט לברר ולעשות".

(9) אסכם ואומר על כן, אין ספק שניתנת לרשום סמכות רחבה להרשות לבעל דין להגיש ראיות נוספות בכל שלב אם יראה לו נכון לעשות כן.

במקרה דנן המסמך שהוגש כראיה נוספת עניינו הסכם שנחתם בין בעלת הסימן ‏ לבין החברה הצפונית לייצור משקאות בע"מ. ההסכם נושא את התאריך 5 בנובמבר 1990 ותוכנו מתייחס לעתיד לבוא.

א. ב"כ בעלת הסימן טוען שיש בהסכם להוכיח את כוונת בעלת חסימן להשתמש בסימן ויתרה מכך את הצלחת מימוש הכוונה לשימוש בסימן.

ב. לדעת ב"כ בעלת הסימן היות ויש לרשום שיקול דעת בהליך לפי סעיף 1 לפקודה, ומכיוון שמדובר בזכות קניינית וקיומית של בעלת הסימן, ‏ ראוי שיפעיל הרשם את שיקול דעתו ויתיר את הגשת המסמך כרראיה נוספת ותייתס לתוכנה כרלבנטית לדיון גופו.

לעומתו טוען ב"כ מבקשת הביטול, שאמנם לרשום יש סמכות לקבל ראיה נוספת בכל שלב אם חוא רואה לנכון כאמור אך יחד עם זאת אין לייחס כל משקל ורלבנטיות לתוכן המסמך, מהסיבות הבאות:

א. ההלכה קובעת שכל מה שהתרחש אחרי הגשת הבקשה לביטול סימן מסחר איננו רלבנטי.

ב. תוכן המסמך מתייחס לעתיד, וברור איפוא, שאין להתחשב בו.

א. מסכים אני עס טענותיו של ב"כ מבקשת הביטול. אכן ההלכה קובעת שדבר שהתרחש אחרי הגשת הבקשה לביטול המתיקה, אין להתחשב בו לענין סעיף 41 לפקודה.

ב. בעני לפקודה. אעיר לענין זה שעל מבקש ביטול סימן רשום לגלות את עניינו שכן אס לא יעשה כן הוא עלול שלא להחשב "כאדם מעוניין" לענין סעיף 41 לפקודה.

זאת ועוד, העובדה שמבקש הביטול מעונין בעצמו להשתמש בסימן איננה גורעת מזכותו ומיכולתו להגיש את בקשת הביטול. בענין שאוזכר לעיל (פרמו בע"מ נגד שמידגל) אומר בית המשפט מפיו של כב' השופט ויתקון מפורשות "והנה לא וו בלבד שכוונה להשתמש באותו סימן אינו פוסל אדס מלבקש את מחיקתו, אלא אפילו מכשיר אותו להיות מבקש". ובהמשך..."גם אם נאמר שבזה עוד לא מיצינו את מכלול השיקולים ועדיין נשאר בידי הרשם שיקול דעת שלא למחתוק את הסימן, הרי הכוונה היא למקרים יוצאים מן הכלל. ונראה שהמקרה שבו מבקש אדס

את המחיקה כדי להשתמש, הוא בעצמו, לאותו סימן, אינו אחד מהם".

אשר על כן ניתן לקבוע בענין שבפניננו שמבקשת הביטול היא אכן בחזקת "אדם מעוניין" לפי סעיף 41 לפקודה.

סעיף 41 לפקודה כולל 2 עילות שבגינן ניתן לבקש את ביטול רישומו של סימן, והן:

(1) לא הייתה כוונה בתוספת ללהשתמש בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום ושלמעשה לא היה שימוש בתוספת לב בסימן המסחר בקשר לטובין שלגביהם הוא רשום.

(2) לא היה שימוש כאמור תוך השנים שקדמו לבקשת הביטול.

מבקשת הביטול השתיתה את בקשתה לביטול על העילה השנייה. דהיינו, בעלת הסימן לא השתמשה בסימן במשך התקופה של השנתיים שקדמו להגשת בקשת ביטול.

[ אני דוחה שאכן ב"כ מבקשת הביטול הוכחה את העדר השימוש בסימן ע"י בעלת הסימן במשך שנתיים שקדמו להגשת הבקשה לביטול.

זאת ניתן ללמוד הן מתצהירו של המצהיר פרידפרטיג והן מעדותו בחקירתו ע"י ב"כ מבקשת הביטול וכמובן מדבריו של ב"כ בעלת הסימן ולהלן הציטוט מעמ' 44 לפרוטוקול הדיון מיוס 18 בדצמבר 1990: "הנושא של חוסר השימוש לא הוכחש פה, זה לא הנקודה שבמחלוקת".

כעת עלי לבוא ולבדוק האס חיו או לא היו נסיבות מיוחדות במסחר שבעטיין אי אפשר היח להשתמש תיאת \ בט ימ). ראשית, יש לקבוע מה הן אותן נסיבות מיוחדות במסחר? ב"כ מבקשת הביטול הפנה את תשומת ליבי למספר אסמכתאות מישראל ומאנגליה המצביעות על ההלכה לענין זה.

(1) בג"צ 95/54 (שנל נגד חהרשס הכללי של ממשלת ישראל) הנ"ל, שם אומר כב' השופט לנדוי בעמ' 130 כדלקמן:

"ברור שהמניעה החוקית להפצת תוצרת המשיבה בארץ, שהיתה כרוכת באיסור כללי שהוטל ע"י החוק על יבוא סחורה ‏ ללא היתר יבוא, פירושה נסיבות מיוחדות השוררות באותו ענף מסחר ‏ ושאינן מיוחדות רק לפירמח מסויימת זו". (הדגשה שלי: מ.א.).

(2) פסק דין אנגלי:

שס אמר השופט :

ב. פפחהא 72806 בת8 %ע08 728086 1ס חאה8ע 5'צ1ע6א" מהדורה מס' 7 בע"מ 197, שם מסביר המחבר את ההלכה לענין זה הנוהגת באנגליה כדלקמן:

חסר

66 עספתססתט 28006ס6קס פט8ת ב1טסש תס1תט 080986 עסת6ס 5008 א%מאת 62806 2 .008ת0120008%8ס 8260181 6םט-60 006 06 בגגוסש ‏ 6פט

עס צ01811ת6ההסס 66פ 06 ס6> 686ת6סת1 8986% 60181ההסס 8 18

06 ס+ סטפת "005 הו0ס12ס 1" ת 8‏ ,תסתפפסת1פטס (הדגשה שלי: מ.א) "5856ת89 פפס6ת1פטס 8 מת1 21168ק8 בת8 008ס5%תסהתט

7. ב"כ בעלת חסימן טען בפני שהנסיבות המיוחדות במסחר הן שמנעו את העדר חשימוש ע"י בעלת הסימן ואלו נוצרו עקב פעילות בחוסר תוספת ללב של מבקשת הביטול ועל כן מטעם זה ניתן לקבוע שאי השימוש לא נוצר מכוונה לזנוח את הסימן ולא להשתמש בו. לכן, לטענתו, חל במקרה דנן סעיף 41(ב) לפקודה ואין על כן לבטל את הסימן.

(1) בענין בקשה למחיקת סימן המסחר מס' 1090 - סתעפת (מבתר החלטות של רשם הפטנטים, המדגמיס וסימני המסחר 1971-1974 כרך ב', עמ' 0) קבע חרשם שס בעמ' 87 כי -

"כלל הוא שמשמראה מבקש המחיקת שלא ‏ היה שימוש בסימן בשנתייס שקדמו לבקשת המחיקה, ‏ עובר נטל ההוכחה אל שכס המשיבה להוכית נסיבות מיוחדות המצדיקות את אי השימוש".

(2) מסכים אני לדברים אלה ועל כן יש צורך לבדוק האם הוכיהה בעלת הסימן את התרחשותן של נסיבות מיוחדות במסחר.

(1) אני קדיש ואומר שלדעתי לא הוכיחה בעלת הסימן את התרחשותן של נסיבות מיוחדות במסחר שבעטיין לא נעשה שימוש בסימן.

(2) הנימוקים לכך להלן:

א. כפי שראינו בפס"ד שאוזכרו לעיל, נסיבות מיוחדות במסחר הן כאלה הקיימות בענף מסחר כלשהו ואינן מיותחדות לחברה זו או אחרת. יש צורך בדבר מה כללי שיתחול לגבי ענף מסחרי שלסם. דוגמאות: (א) מדיניות של המדינה שלא לתת רשיון יבוא יכול להיות נסיבה מיוחדת. (ראה בענין זה פס"ד פרמינגר הנ"ל).

ב. מניעה חוקית להפצת תוצרת בארץ שכרוכה באיסור כללי שהוטל ע"י החוק מהווה נסיבה מיוחדת לענין סעיף 41(ב) (ראה פס"ד שנל הנזכר לעיל).

על כן נראה לי שניתן לקבוע שלשם התקיימותה של נסיבה מיוחדת במסחר יש צורך באילו השנייס:

א. מניעה, איסור, הגבלה כלליים; ב. הממוענות לענף מסחר ולא לפרט זה או אחר.

במקרה דנן טוען כאמור ב"כ בעלת הסימן שהתנהגותה של מבקשת הביטול בחוסר תוספת ללב מהווה נסיבה מיוחדת במסחר שהביאה לחוסר השימוש. גס אס נכונה טענתו זו בדבר חוסר תוספת ללב, ואינני קובע מסגרות לכך, חרי שעדיין אין בהתנהגות כזו או אתרת של מבקשת הביטול בכדי להוות נסיבה מיוחדת במסחר שכן ראינו שע"מ שתקום נסיבה מיוחדת יש צורך בדבר מח כללי הנוגע לענף מסחר שלם ולא לפרט כזה או אחר.

לאור האמור ‏ לעיל, לא נותר ‏ לי אלא לקבוע שבמקרה שבפנינו לא הוכחו התקיימותן של נסיבות מיוחדות במסחר כמשמעותן בסעיף 41(ב) לפקודה.

ולכן אין בכך די. נותרה לי כעת שאלה אחת בלבד והיא האם מקרה זה הוא המקרה בו אני צריך להפעיל את שיקול הדעת הנתון לי ולמרות העובדה שלא היה שימוש בסימן הנדון במובן סעיף 41(א) לפקודה בכל

)2(

ו

זאת עלי להשאיר את הסימן ולא לבטלו? בבואי להכריע בסוגיה זו עלי לזכור מספר דבריסם:

א. נקבע כבר בבג"צ 67/71 פרמו בע"מ הנ"ל שבמקרים קיצוניים ונדירים יכול הרשם להפעיל את שיקול דעתו ולהשאיר על כנו סימן שלא נעשה בו שימוש.

ב. סעיף 41 לפקודה מיועד בראש ובראשונה לא רק, אלא אך ורק, לטיהור הפנקס מסימני מסחר שאין כוונה להשתמש בהם או שלא השתמשו בהם בפועל. זהו, קודם כל, עניינה של המדינה שלא יכבידו על פנקסיה רישומים תיאורטיים גרידא.

ג. ההלכה היא כי יש להפעיל את שיקול הדעת לאור השיקולים של טובת הציבור הנובעים ממלא תפקידו הציבורי של הרשם.

ד. רשם סימני המסחר לא ימהר וימחק סימן מפנקס סימני המסחר שכן העובדה רישומו מהווה זכות קניינית לבעליו. על הרשם לבטל סימן מסחר רק אם שוכנע שמן הדין ומן הצדק לעשות כן.

טוען ב"כ בעלת הסימן והצהיר על כך גס המצהיר פרידפרטיג שעוד בשנת 1968 ומאוחר יותר בשנת 1976 נגרמו לבעלת הסימן קשיים ביצור מוצריה המסומנים בסימן פנטה. נטען גס שלחץ דומה הופעל גס לאחר שנת 1976 וכתוצאה מכך מפעלים נוספים אליהס פנתה בעלת חסימן נמנעו מלשתף עימה פעולה.

לחיזוק גרסתם צורפו מסמכים שעניינס חלופת מכתבים בין עו"ד סלומון שייצג את בעלת הסימן לבין החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ (נציגת חברת קוקה קולה בארץ), לבין חברת קומט, ספקית הפקקים לבקבוקים. תאריכי המכתבים הינס סוף שנת 1968 ותחילת שנת 9.

מאידך טוען ב"כ מבקשת הביטול שלא הוכח כלל שמרשתו גרמה לקשיים כשלהם לבעלת הסימן וגם אם נגרמו קשיים - שלא ע"י מבקשת הביטול, הרי שאלה לא היא מצביע על הסיבה להפסקת השימוש בסימן. ההוכחה לכך, לטענתו, העובדה שבעלת הסימן, על אף הקשיים, המשיכה לעשות שימוש בסימן עד שנת

לגבי התקופה שמשנת 1981 ועד למועד הגשת הבקשה לביטול, לא הוכת שנגרמו לבעלת הסימן קשיים. מבקשת הביטול כלל אינה קשורה לקשיים, היו, ועל כן לא הוכת לדבריו שמבקשת הביטול התנהגה בתוספת תום לב שמצביע ראיה לענין זה.

טענה זו מקובלת עלי בעיקרה.

(1) יתכן ובחומר הראיות שהוגש יש שמ ראיה לכך שמבקשת הביטול בצורה עקיפה מאחורי הקשיים שנגרמו לבעלת הסימן וזאת ב לאספקת הפקקים ע"י חברת קומט. אף שאמרתי שזה יתכן, אינני לקבוע שאכן פעלה מבקשת הביטול בתוספת תום לב. יחד עם זאת, אס כך היה, יכלה בעלת הסימן לפנות לערכאות המתאימות בשנים ו-69 או בכל מועד רלבנטי אחר ולבקש את הסעד המתאים לענין וזה. דבר זה לא נעשה.

(2) לא הובאו בפני כל ראיות המוכיחות שמבקשת הביטול היא זו אשר לקשיים והפעילה לחצים העוליס לכדי התנהגות בתוספת תום לב שניס 1969 ו-1987.

לפיכך, גם אם נגרמו קשיים כאלה או אחרים, ויתכן שבמידה מסו שיש גרמה בין יימת גס ע"י מבקשת הביטול בשנת 1968, הרי שמשנה זו ועד למועד הגשת הבקשה לביטול כ-18 שנים בקירוב, יכלה בעלת הסימן להתעשת ולהתגבר על הקשיים הנ"ל. עובדה היא שאכן נמשך הייצור על אף הקשיים לשנת 1981.

בהתחשב בכל האמור לעיל אין לי אלא לקבוע כדלקמן:

(1) הוכחת מעבר כל צל של ספק שלא נעשה שימוש בסימן בשנתייס שקדמו למועד חגשת הבקשה לביטול.

(2) לא הוכת שאי-השימוש בסימן מטעם בעלת הסימן נבע מנסיבות מיוחדות במסחר כמשמעותן בסעיף 41(ב) לפקודה.

(3) ענין זה אינו מחווה מקרה לפיו יכול הרשם להפעיל את שיקול דעתו ולא לבטל את רישומו של חסימן הנדון אף על פי שלא נעשה בו שימוש כאמור לעיל.

אשר על כן, הנני מורח על ביטול רישומו של סימן המסחר פנטה - תעאתץ מטס' 21529.:

באשר להוצאות אני מצווה כי בעלת הסימן תשלם למבקשת הביטול את הוצאותיה בסך 0, 7 ש"ח (שבעת אלפים ש"ח כולל). הסכום הנ"ל ישולם תוך שלושים יוס מתאריך התלטתי זו, שאם לא כן, הוא ישא ריבית כדין והצמדה החל מיוס התלטתי זו ועד ליוס התשלום בפועל.

ניתן בירושלים חיום, ב' סיון התשנ"ד

מיכאל אופיר רשם הפטנטים, המדגמיס וסימני המסחר

משרד המשפטים מסמך זה הינו העתק שנסרק בשלמותו ביום ובשעה המצוינים ,

בסריקה ממוחשבת מהימנה מהמסמך המצוי בתיק, בהתאם לנוהל הבדיקות במשרד המשפטים.

על החתום משרד המשפטים (חתימה מוסדית).