סימן מסחר 345678

ההחלטה:

בענין בקשה למתן רשיון כפיה לניצול פטנט מס* 12445

בפני רשם הפטנטים, המדגמים וסימני המסחר

המבקשת: אסיא מעבדות כימיות בע"מ, פתח-תקוה ע"י ש. הורוביץ ושות", עורכי-דין באמצעות: ד"ר א. גולדנברג

המשיבה: בעלת הפטנט: 116 עמוגקהזס 6 פונכ זט ₪008

מנוטינגהם, אנגליה ע"י בהן צדק ושפיסבך, עורכי פטנטים באמצעות: ד"ר יצחק רפפורט

פטנטים - רשיון כפיה - ניצול מונופולין לרעה - מוצר רפואי - נטל ההוכחה.

בקשה למתן רשיון כפיה לטובת אסיא מעבדות כימיות בע"מ המתייחסת לפטנט של מוצר רפואי הרשום בשם המשיבה, חברה רשומה באנגליה. הבקשה נתקבלה והרשיון הוענק כמבוקש..

הוחלט:

1. בהעדר הצדק סביר מטעמו של בעל הפטנט אשר אינו מנצל את אמצאתו בישראל בדרך ייצור, או מסרב להעניק ליצרן מקומי, בתנאים סבירים, רשיון לייצור או לשימוש אם לצרכי השוק המקומי או לצרכי ייצוא, יוענק רשיון כפיה למי שיש ביכולתו לנצל את האמצאה כאמור.

2. ההוראה בדבר רשיון כפיה לצרכי רפואה בסעיף 122 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967, באה להרחיב את היריעה בכל הנוגע לצרכי רפואה ולהוסיף על ההוראות הכלליות בדבר רשיון כפיה.

3. נטל השכנוע בדבר יכולתו של המבקש לנצל את האמצאה בייצור מוטל על המבקש.

החלטה

41 זוהי בקשה למתן רשיון כפיה לטובת המבקשת, המתייחסת לפטנט מס" 12445 הרשום בישראל בשם המשיבה ותארו "צאצאי אצטאניליד חדשים" (08%68ז0ע 6 ש6א).

2. המשיבה, חברת 4 עת8קות 00 פַגוזכ] סזגו] 20018, היא חברה רשומה באנגליה. הבקשה לפטנט הנדון הוגשה בתאריך 20.4.59 על פי האמנה, תאריכי בקשת החוץ היו 6.5.58 ו-4.6.58. הפטנט ניתן בתאריך 1... הפטנט מתייחס בין היתר לתרכובת

6 [עת6 (1311160ע +10 -1%-306% 0זס[ת10כ1)-4 הנתבעת באופן ספציפי בתביעה מס* 2. האמצאה מהווה מרכיב חשוב בתרופה נגד זיהומים בדרכי המעיים (בעיקר מחלת האמביאזיס).

3. המבקשת פנתה למשיבה מספר פעמים (ב-19.3.68, 9.5.1968 ו-9.6.68) בבקשה להעניק לה רשיון לייצורו של המוצר הכולל את האמצאה המוגנת, ואף הסבה את תשומת לבה של המשיבה לכך כי היא (המבקשת) כבר הכינה את התוכניות לייצורו הסינתטי בישראל של המוצר אשר ניתן לו הכינוי המסחרי "מבאמיד". המשיבה סירבה להעניק את הרשיון כאמור.

4. ביום 30.8.68 נשלחה על-פי בקשת המבקשת דרישה למתן הודעה בדבר ניצול האמצאה לפי סעיף 8 לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967, ובתשובה הודתה המשיבה שאין מייצרים את החומר נשוא הפטנט בארץ, וגם אין מכינים תכשירי רוקחות תוך שימוש בחומר זה.

5. חברת "אסיא" הגישה בקשה למתן רשיון כפיה בטענה שבעלת הפטנט מנצלת לרעה את המונופולין שיש לה, בכך:

(א) שהמוצר אינו מיוצר בישראל, והיא מסרבת ליתן למבקשת שהיא יצרן מקומי, בתנאים סבירים, רשיון לייצורו אם לצרכי השוק המקומי, ואם לצרכי ייצוא.

(ב) שבעלת הפטנט מסרבת ליתן בתנאים סבירים, רשיון למבקשת לייצורו בישראל של המוצר ומחמת סירוב זה נמנע ייצואו של המוצר מישראל וכן נמנע פיתוחה בישראל של פעילות מסחרית או תעשייתית.

6. עוד נטען ע"י המבקשת כי היא פיתחה במעבדותיה תהליך לייצור סינתטי של הדילוקסאניד פורואט (השם המקובל לאמצאה), וכי היא מצויידת בכל הידע והציוד הדרוש לייצר את המוצר ללא הגבלה, לספק את מלוא התצרוכת המקומית, להחדיר את התרופה בהיקף רחב בארץ וליצאה לחוץ-לארץ. העובדות האמורות נכללו בתצהירו של ד"ר חיים ילין, המועסק ככימאי ראשי על-ידי המבקשת במפעלה, אשר עליהן לא נחקר.

7. המשיבה, בתצהיר של מר פרקינסון, נציג לעניני חוץ של החברה המשיבה, טענה כי זה לה שלושים וארבע שנים שהיא מספקת מוצרים שונים, ובכלל זה רפואיים, לישראל. בידיה כל הידע לייצור התכשיר הנדון, אשר פותח במעבדותיה. התכשיר משווק על-ידי החברה במחירים מקובלים, ובידי החברה לספק את כל דרישות השוק בישראל. כמו כן נטען כי אין המשיבה משוכנעת כי למבקשת הידע והמכשירים הדרושים לייצור התכשיר ברמה מתאימה. המשיבה טענה גם כי יש לה מדיניות פטנטים בינלאומית והענקת רשיון בנסיבות הענין תעמוד בסתירה למדיניות זו.

8. תצהיר בתשובה מטעמו של ד"ר ילין הוגש על-ידי המבקשת ובו צויין והוסבר כי יש בידי המבקשת כל הציוד והכלים הנחוצים והידע הדרוש כדי לייצר את המוצר, בצורה משביעת רצון. נטען כי המבקשת יצרה באורח נסיוני במתקן חצי-חרושתי את המוצר, אשר כאמור ניהן לו השם המסחרי "מבאמיד", והמוצר עבר את כל הבדיקות הנדרשות והקבועות בפרמקופאה הבריטית, ובעקבות זה נרשם במשרד הבריאות. צורף העתק מאישור משרד הבריאות. כמו כן הוצהר כי המבקשת אינה מתכוננת במקרה ויינתן רשיון הכפיה, לשווק את המוצר בארצות אשר בהן הוא מוגן על-ידי פטנטים של המשיבה, ולמעשה המבקשת אף לא תוכל לעשות זאת לפי דיני הפטנטים המקובלים במרבית ארצות העולם.

9. ד"ר גולדנברג, אשר טען למבקשת, הסתמך על שלוש עילות המבוססות על סעיפים 4(119), 5(119) ו-120(א)(1), לחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967. סעיף 119 הדן בהגדרת המונח "ניצול מונופולין לרעה" הקבוע בסעיף 117 לחוק קובע בסעיפי משנה (4) ו-(5) לאמור:

"רואים ניצול מונופולין שיש בפטנט כניצול לרעה, אם נתקיימה לגבי האמצאה הזו או המוצר או התהליך שהם נושאי הפטנט אחת הנסיבות שלהלן, ובעל הפטנט לא הראה הצדק סביר לקיומה -

(4) המוצר אינו מיוצר בישראל, ובעל הפטנט מסרב ליתן ליצרן מקומי, בתנאים סבירים, רשיון לייצורו או לשימוש בו, אם לצרכי השוק המקומי ואם לצרכי יצוא;

(5) בעל הפטנט מסרב ליתן, בתנאים סבירים, רשיון לייצורו בישראל של המוצר או לניצולו בישראל של התהליך ומחמת סירוב זה -

(א) נמנע או נפגע יצואו של מוצר מישראל; או

(ב) נמנע ייסודה או פיתוחה בישראל של פעילות מסחרית או תעשייחית".

0. אין עוררין שהמוצר אינו מיוצר בישראל. המשיבה הודתה בכך בתשובתה לדרישת ההודעה בדבר ניצול האמצאה וד"ר רפפורט בא-כחה חזר על הודאה זו בעת הדיון. גם התנאי השני הנדרש בס"ק (4) הנ"ל, והתנאים הקבועים בס"ק (5) נתמלאו בנסיבות שלפנינו. בעלת הפטנט מסרבת ליתן רשיון ליצרן מקומי ובעקב זאת נמנע פיתוחה של פעילות תעשייתית הכרוכה בייצור המוצר וייצואו.

1. טען ד"ר רפפורט שאמנם אין החברה מייצרת בארץ את המוצר ואולם היא מקיימת זה עשרות שנים קשרי מסחר עם ישראל ומייבאת לכאן את כל הכמות הנחוצה בישראל. אין בטענה זו כדי לסייע למשיבה, שכן לשונו של ס"ק 4(119) ברורה ואינה מותירה כל מקום לספק, כי אין בייבוא כדי לרפא את הפגם של אי-ייצור בארץ.

2. אף שההחלטות קודמי ובתי-המשפט בסוגיית רשיון הכפיה ניתנו לאור פקודת הפטנטים והמדגמים אשר הוחלפה בחוק הפטנטים, תשכ"ז-1967, (להלן - החוק), ניתן ללמוד מהחלטות אלה גזירה שווה לגבי עקרונות כלליים החלים גם על-פי החוק, לענייננו קיימת גם זהות לשונית בין סעיף 1) לפקודה כפי שהוסף ב-1960 לבין סעיף 4(119) לחוק.

3. בשאלת הייבוא כצידוק לאי מתן רשיון כפיה דן קודמי בענין מכתשים נגד בייאר (בקשה לרשיון חובה מס" 7637 - החלטות רשם הפטנטים עמ* 6), ובענין טופרובר נגד גרינוולד (קובץ החלטות רשם הפטנטים עמ" 39). בענין מכתשים נגד בייאר ייבאה האחרונה את החומר המוגן, ומשתמע מההחלטה כי בכך לא היה כדי לסייע בידה לענין רשיון הכפיה. בענין טופרובר נגד גרינוולד, בהתייחטו לסעיף 5(21)(ג) לפקודת הפטנטים והמדגמים, קבע קודמי לאמור (עמ* 47):

"משום כך רואה המחוקק גם כניצול לרעה על-פי סעיף זה ייבוא מבחוץ במקום ייצור מקומי".

4. תוצאה זו נובעת גם ממטרתו הענינית והציבורית של הסדר רשיון הכפיה. רשיון הכפיה ניתן כדי למצוא את שביל הזהב בין הצורך בקיומה של שיטת פטנטים שמטרתה להעניק זכות-יחיד לממציא, בין השאר, על מנת לעודד השקעות במחקר ופיתוח התעשיה, ובין הצורך ליישם את האמצאה נשוא הפטנט במדינה בדרכים המוכרות על-ידי המחוקק. לשון אחרת, הרשיון ניתן כדי להסיר תקלה לציבור הנובעת משימוש לרעה בזכות-יחיד: התעשיה המקומית אינה רשאית לייצר מפני שהפטנט הוא בידו של אחר ואילו בעל הפטנט רשאי לייצר, אך אינו עושה כן בישראל. ראה תרו נגד הופמן לה רוש (ע"א 8, פד"י כ"ב, חלק שני, עמ". 8 ועמ"* 910).

5. מה ייחשב לניצול זכות-היחיד לרעה הוגדר מפורשות על-ידי המחוקק בסעיף 119 לחוק, והוראות סעיף קטן (4) אינן מותירות מקום לספס כי אי-ייצור בישראל, או סירוב להעניק ליצרן מקומי, בתנאים סבירים, רשיון לייצור או לשימוש אם לצרכי השוק המקומי או לצרכי ייצוא, דינו כדין ניצול מונופולין הפטנט לרעה. והיה אם לא יינתן הצדק סביר מטעמו של בעל הפטנט, יוענק רשיון כפיה למי שיש ביכלתו לנצל את האמצאה בדרך ייצור או להשתמש בה בישראל במהלך הייצור. ברור שאף במקרה זה מן הדין "לשקול מצד אחד את הנזק הנגרם לבעל הפטנט עקב העובדה שניתן רשיון כפיה בניגוד לרצונו לעומת הנזק הנגרם לציבור על-ידי אי-שימוש מלא בפטנט" וכי "סמכות בית-המשפט (לפי החוץ הנוכחי - הרשם) לתת רשיון חובה היא סמכות שמעצם טיבה דורשת שבית-המשפט ישתמש בה בזהירות רבה" (ראה דברי כב" השופט צלטנר בענין תרו, תעשיה רוקחית בע"מ נגד הופמן לה רוש, ת.א. 3575/66, פס"מ ס"ג עַמ' 362, בעמ" 368).

6. הסעיף הבא עליו הסתמך ד"ר גולדנברג הוא 120(א)(1) הקובע:

"(א) בכפוף לאמור בסעיף 122, רשאי הרשם, אם נתבקש לעשות כן ואם הדבר דרוש כדי שיהיו בידי הציבור אמצעי ריפוי במידה סבירה, לתת רשיון על -

(1) מוצר נושא פטנט שניתן להשתמש בו כתרופה או לייצורה של תרופה;"

סעיף זה, שענינו רשיון כפיה לצרכי רפואה, בא להוסיף על ההוראות הכלליות בדבר רשיון כפיה שכפי שהוסברו לעיל. הסדר מיוחד לענין צרכי רפואה קיים במרבית שיטות הפטנטים (ראה 0?10\\ ,ז6+אג .או [(2.125) .1968 6% חח אג.1), כך למשל קובע חוק הפטנטים האנגלי, בסעיף 41, כי בנוגע לתרופות ומזון, יעניץ הרשם רשיון כפיה על מנת לספק את צרכי הציבור במחירים סבירים, ובלבד שבעל הפטנט יקבל חמורה מתאימה לזכויותיו. הרשם יעניק את רשיון הכפיה אלא אם לש לו סיבות טובות לסרב לבקשה. יתר על כן, באנגליה בכל הנוגע לתרופות ומזון, העובדה שבעל הפטנט יכול לספק את כל הביקוש איננה לכשעצמה נימוק טוב לאי מתן רשיון הכפיה (ראה ,166/\ 318060

17. אף כי נראה שהמחוקק בישראל, בסעיף 120 לחוק, לא הרחיק לכת כעמיתו הבריטי, בכל זאת מצא אף הוא לנכון להרחיב את היריעה בכל הנוגע לצרכי רפואה. שתי הבחנות נקבעו לגבי צרכי רפואה השונות מהקריטריונים הרגילים שהוחלו לגבי רשיון כפיה במקרים אחרים, והן:

(א) ההגבלה בסעיף 119 בדבר מתן אפשרות להצדק סביר מטעמו של הפטנט אינה קיימת במקרה של רשיון כפיה לצרכי רפואה על-פי סעיף 1(120).

(ב) הרשם רשאי בבואו ליתן רשיון לפי סעיף 120 להרשות ניצול האמצאה גם בדרך שאינה ייצור בישראל, וזאת על-מנת שיהיו בידי הציבור אמצעי ריפוי במידה סבירה ובמחירים סבירים (ראה סעיף 123(ג) לחוק).

מכאן משתמע שאם רשיון כפיה לגבי צרכי רפואה עשול להינתן גם שלא לצרכי ייצור (למשל ייבוא במקרים מסויימים), קל וחומר שמן הדין להעניק את הרשיון לצרכי ייצור מקומי העונה הן על הדרישות הכלליות הכלולות בסעיפים 117 ו-119 והן על הקריטריונים המיוחדים לצרכי רפואה הנדונים בסעיף 120.

8. בתהתנגדותו למתן הרשיון המבוקש תמך ד"ר רפפורט, ב"כ המשיבה, את יתידותיו בסעיפים 1(122) ו-123(ב) לחוק.

סעיף 1(122) לחוק קובע:

"הרשם בבואו לדון בבקשה למתן רשיון לפי הסעיפים 117 או 0 ליתחשב, בין היתר, בגורמים אלה:

(1) יכולתו של המבקש לרפא את הפגם שבגללו נתבקש הרשיון".

סעיף 123(ב) קובע:

"לא יינתן רשיון לפי פרק זה אלא למי שיש לו היכולת לנצל את האמצאה כאמור בסעיף קטן (א) בהיקף סביר".

סעיף קטן (א) קובע כי "לא יינתן רשיון לפי פרק זה אלא לניצול אמצאה בישראל בדרך ייצור או לשימושה בישראל במהלך הייצור".

9. נתגלעה בפני המחלוקת בין ב"כ שני הצדדים בשאלה על מינטל השכנוע בדבר קיום העובדות הנזכרות בסעיפים הנ"ל. טען ב"כ המשיבה שנטל השכנוע מוטל על שכמה של המבקשת מפני שההגיון דורש זאת שחרי למשיבה קשה להוכיח את חוסר יכולתה של המבקשת לרפא את הפגם בדרך "ייצור נשוא האמצאה או בשימוש בה במהלך הייצור. לעומתו טען ב"כ המבקשת שנטל השכנוע בשאלה זו מוטל על שכמו של הטוען שאין ביכולת המבקש לנצל את האמצאה נשוא הפטנט.

0. נראה לי שניתן להסתייע בפתרון השאלה שלפנינו בהבחנה הידועה שבדיני הראיות בין נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות. הבחנה זו נדונה בפירוט בפסק-דינו של ביהמ"ש העליון בענין שפיר נגד קליבנסקי (ע"א 6, פד"י כ"א, חלק שני, עמ" 358). בהתייחסו לפסק-דין קודם בע"פ 28/49, זרקא נגד היועץ המשפטי אמר כב" השופט זוסמן (בעמ" 3)):

"וזה בתמצית, ההבדל בין השתיים: נטל השכנוע (חובת הראיה או החובה מס* 1 בלשון השופט אגרנט בעמ* 522-523 שם) - ענינו מהימנות הראיות. השופט פוסק על-פיו, אם בתום גביית הראיות לא עלה בידו להשתחרר מן הספק אם נתקיימה עובדה פלונית הנובעת לענין או שמא לא נתקיימה. לדוגמא: אם לאחר שקילת הראיות שהובאו ע"י הצדדים לא שוכנע השופט במשפט פלילי שהנאשם הוא שעבר את העבירה המיוחסת לו, עליו לזכותו. הקטגוריה נושאת בנטל השכנוע, ולכן נהנה הנאשם מן הספק. נטל השכנוע קבוע ועומד ולעולם אינו עובר מבעל דין אחד למשנהו. נטל הבאת הראיות (חובת ההוכחה, או החובה מס" 2 כלשון השופט אגרנט בעמ" 523, שם) אין ענינו אלא דיות הראיות. אין קובעים עובדה אלא על-פי ראיה, ונטל הבאת הראיות משמש קנה מידה למדוד בו אם רשאי השופט על-פי הראיות שבאו לפניו לקבוע עובדה פלונית".

והשופט זוסמן ממשיך: "בקבעם מי מבעלי הדין נושא בנטל השכנוע, הולכים דיני הראיות אחר המשפט המהותי. כל אימת שבעל דין סומך על הלכה מהלכות המשפט המהותי, עליו הראיה שנתקיימו אותן העובדות בהן מתנה לכלתו את מתחן מבוקשו".

לאור הבחנה זו נראה לכאורה כי נטל השכנוע מוטל על שכם מבקש רשיון הכפיה. יכולתו של המבקש לרפא את הפגם שבגללו נתבקש הרשיון היא הסיבה והתנאי למתן הרשיון, ועליו אפוא לשכנע כי אכן עובדה זו קיימת..

1. המסקנה האמורה משתמעת ביתר בירור מנוסחו של סעיף 123(ב). בעוד סעיף 1(122) מתייחס ליכולת ל"רפא את הפגם" הרי סעיף 123(ב) קובע:

"לא ינתן רשיון לפי פרק זה אלא למי שיש לו היכולת.... "

דהיינו המבקש צריך לשכנע את הרשם שקויים התנאי להענקת רשיון הכפיה, כלומר יכולתו לנצל את האמצאה בדרך ייצור כאמור. אני מקבל אפוא את נימוקו של ב"כ המשיבה כי מידת ההגיון והדין דורשת שהמבקשת היא שתוכיח את יכולתה לייצר את התרופה ולא שהמשיבה תוכיח את חוסר יבולתה.

2. ההלכה האנגלית היא כנראה שונה מהמסקנה אליה הגעתי ושם הדין הוא שבעל הפטנט הוא שצריך לשאת בנטל השכנוע. בעניך 86 .6.ק.₪ (1913) [6ש6זג/\ נפסק (בעמוד 411):

תוי , 10811 06 0]וס31 1 68598 1011101 תו 518166 ע1ת6גוף10] 6צג\ ] 45" 86 6זשו ת6ות אסא ה8ו1קת:] 8%+ 0611046 10 6010606 511008036 16 תו 5 676+ 806 ,16111018 סס ח018ז0) זוסו[1 35 =זסע 8000 88 +טס פתותזט) ]0.50 40108 01 100208016 816 116 113% 1016 0ה1א עתג 01 09146006 סם 140%

3. גם קודמי פסק ברוח זו בהחלטתו להעביר לביהמ"ש את הבקשה לרשיון כפיה תרו נגד הופמן לה-רוש (בקשת רשיון כפיה לגבי פטנטים מס" 12485, 12967 - טרם פורסם) אשר ניתנה לפי פקודת הפטנטים והמדגמים. בהסתמכו על הלכות אנגליות הוא הסיק כי "על בעל הפטנט ההוכחה בדבר חוסר היכולת להשיג את הידע, הכלים והחמרים הדרושים".

4. נראה לי שבניגוד למסקנות הרשם הנ"ל, פעל בית-המשפט המחוזי בהחלטתו באותו ענין (פס"מ ס"ג, עמ* 362, בעמ" 365, 366), אשר אושרה בביהמ"ש העליון, בדרך שונה ודן תחילה בראיות אשר הוגשו מטעם מבקש רשיון הכפיה. רק לאחר שהגיע למסקנה כי ראיות אלה לא עורערו על-ידי חקירה נגדית או ראיות אחרות קבע בית המשפט כי הוכחה יבולתה של המבקשת לייצר את המוצר. יחד עם זאת אני מסכים כי אין לדברים אלה כוח מחייב כ"ל. אולם, המחוקק הוסיף הוראה נוספת וחד-משמעית בסעיף 123(ב) ממגה נובע כי לא יינתן רשיון אלא למי שיש לו היכולת כאמור. נטל השכנוע בדבר קיומה של יכולת זו מוטל על שכם המבקש.

יחד עם זאת, כבר פסק בית-המשפט העליון בענין שפיר נגד קליבנסקי הנ"ל כי "בדונו בשאלה אם הראיות שבאו לפני בית-המשפט מצדיקות מסקנה פלונית, רשאי השופט להסתייע בנסיון שבחיים ולהיעזר בהגיון".

(ראה עקבל ממכירת מוצרי החברה ברחבי העולם. לאחר שנמצא האחוז (באותו מקרה 10%) מצאו מהו ערכו בלירות שטרלינג מתוך המחיר הממוצע של קילוגרם התרופה הנדונה שם. לאחר שנתברר שהמחיר הממוצע של קילוגרם התרופה היה -.700 לי"ש, נקבע שמקבלת רשיון הכפיה תשלם תמלוגים בגובה -.70 לי"ש לכל קילוגרם. סכום זה משולם כמובן כתמלוגים רק עבור מחקר ופיתוח.

המרכיב השני הוא קידום המכירה. כאן החישוב מסובך יותר ואין טעם לפרטו ואולם דבר אחד ברור: כדי לבצעו יש צורך בנתונים הכוללים את הוצאות קידום המכירות ואת כמות התרופה שנמכרה.

המרכיב השלישי הוא התגמול או הרווח על ההשקעה: אופן חישובו הוא שעל כל קילוגרם יש לשלם 22.5% מס"ה המתקבל מצירוף שני הסכומים (מחקר וקידום) שיקבעו כתמלוגים לכל קילוגרם של התרופה. מכאן הוא שתגמולי הרווח הם פונקציה של גובה התמלוגים על המחקר והקידום.

7. כאמור, אין במקרה שלפנינו אפשרות להעזר בשיטת החישוב שנקבעה בפס"ד זה, והסיבה לכך היא שהמשיבה לא המציאה לפנינו כל נתונים. בהקדימו תרופה למכה מצהיר מר סימפסון שחישוב תמלוגים במקרה שלפנינו, שיהא מבוסס על גובה הפדיון הכולל ממכירת תרופות נשוא , פטנט בהשוואה לסכום המושקע במחקר ובפיתוח של תרופות, יהיה קשה מאד מפני שחברתו מוכרת סוגים רבים ושונים של תוצרת רפואית באנגליה ומחוצה לה. והוא ממשיך (ס" 3 סיפא לתצהיר)

8. לטענות כלליות אלה של המשליבה הגיבה המבקשת בתצהירה הנגדי, ובסעיף 2 לתצהיר התשובה מצחיר מר ילין:

"מר סימפסון בתצהירו, אינו נותן שום נתונים על גובה התמלוגים שחברתו משלמת או מקבלת בגין הסכמי רישוי אלא מסתפק במתן חוות דעת כללית על השיקולים שצריכים לשקול במקרה כזה. המבקשת טוענת כי בכך לא מלאה המשיבה אחרי החלטת הרשם מיום 0 לפיה על הצדדים להגיש חומר ראיות בשאלת גובה התמלוגים. נאמר לי ע"י היועצים המשפטיים של המבקשת ואני מאמין כי כל מה שמר סימפסון מעלה בתצהירו הוא טיעון כללי בענין שיקולים, מבלי שתמך טענות אלה בכל חומר עובדתי עליו הוא יכול להצהיר מידיעה אישית".

9. חוששני שיש מידה רבה של צדק בטענתו זו של מר ילין. אמנם אינני מסכים עם הטענה שהמשיבה לא מלאה אחרי ההוראה להגיש חומר ראיות, שכן תצהירו של מר סימפסון הוא בודאי ראיה, ואולם צודק מר ילין בטענו שאין מר סימפסון מספק שום נתונים על גובה התמלוגים. יתר על כן, לא רק שאין הוא מספק כל נתונים בדבר גובה התמלוגים שחברתו משלמת או מקבלת אלא אינו מספק נתונים שיהוו בסיס לחישוב התמלוגים בשיטה שנקבעה בענין עליו ברצונו.

להסתמך. אף כי כאמור ספק רב אם שיטת החישוב אשר הוחלה שם על יסוד קריטריון של משקל, ניתנה להפעלה במקרה שלנו בו המדובר באחוז מסוים מהמחיר הנקי של המכירה. כמו-כן לא ניתנוריט מחייב הבהרה נוספת.

נוסח פריט זה כמוצע ע"י "אסיא" מציין

על מנת למנוע ספק, וכדוגמת פיסקת משנה ( ₪ ) הדנה בהוצאות תחבורה, יש להיזקק למונח "ישירות" גם בפיסקת משנה זו, ונוסחה יהיה:

אני מקבל אפוא את הנוסח המוצע בענין זה על-ידי "אסיא" בכפוף לכך שיימחק פריט המשנה ( \ ) לסעיף 8(א), וכן כי בפריט משנה ( צ) יוכנס השינוי הנ"ל.

2 לאור האמור, אני קובע בתוקף סמכותי לפי סעיף 126 לחוק כי הסכם הרשיון בין הצדדים יהיה לפי הנוסח המצורף בתוספת א* להחלטה זו, המהווה חלק בלתי נפרד ממנה. בהתאם לסעיפים 128 ו-87 לחוק, על בעלי הרשיון להגיש בקשה לרישומו בכפוף להוראות הדין.

ניתן בירושלים, היום כ"ז בחשון תשל"א 6 בנובמבר 1970.

תוספת א*