סימן מסחר 345678

ההחלטה:

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

בקשה לקביעת תמורה בעד אמצאת שירות (בקשה לסילוק על הסף)

המבקשת (המשיבה בבקשה לייף-ווטש טכנולוגיות בע"מ לפסיקת תמורה): ע"י ב"כ: אורי אמיתי, עו"ד

המשיב (המבקש בבקשה ראובן נניקשווילי לפסיקת תמורה): ע"י ב"כ: גלסברג אפלבאוס ושות'

ה ח ל ט ה

יו"ר הוועדה, כב' השופט (בדימוס) פרופ' יצחק אנגלרד, פרופ' שמואל פלג:

1. בפנינו בקשה לסילוק על הסף של בקשה לפסיקת תמורה בעד אמצאת שירות. הבקשה לפסיקת תמורה הוגשה ביוס 25.10.2016 על ידי מר ראובן נניקשווילי (חמשיב בענייננו) לפי סעיף 134 לחוק הפטנטים, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הפטנטים"). ביוס 30.3.2017 הוגשה הבקשה לסילוק על הסף דנן (להלן: "הבקשה לסילוק") על ידי המבקשת, חברת לייף-ווטש טכנולוגיות בע"מ (להלן: "המבקשת" או "החברה").

2 המבקשת היא חברה ישראלית שתחוום עיסוקה הוא טכנולוגיה רפואית, בפרט בתחום מתן שירותי של מעקב וניטור רפואיים מרחוק. החברה נוסדה בשנת 1986 תחת השם "קרד גארד" ובשנת 2008 שינתה את שמה לשמה הנוכחי. כיום נמצאת המבקשת בבעלות חברה שוויצרית וכן בבעלותה מספר חברות בת אחרות, בין אלו בבעלות מלאה או חלקית. כולן ביחד הן חלק מקבוצת חברות.

3 מר נניקשווילי (להלן: "המשיב"), הוא מהנדס חשמל ומהנדס מחשבים במקצועו שהחל את עבודתו במבקשת בשנת 2001 כסמנכ"ל פיתוח. בתחילת שנת 2005 מונה המשיב למנכ"ל המבקשת ולסמנכ"ל הטכנולוגיות של קבוצת החברות כולה. בשנת 2007 פוטר המשיב מעבודתו במבקשת.

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

עיקר הטענות שהעלה המבקש בבקשתו לפסיקת תמורה הוא כי יש לשלם לו תמלוגים בעד שש מצאות שירות, שבגין חלקן נרשמו פטנטים במספר מדינות וכן הוגשו בקשות פטנט שונות לגביהן. המצאות הן בתחומי עיסוקה של המבקשת, ונוגעות למיכשיר רפואי, התקנים וטכנולוגיות לניטור מרחוק של מטופלים, לאיסוף נתונים אודות מצבו הרפואי ולהעברת נתונים רפואיים אל מוקדים רפואיים או לצוותים רפואיים.

חלף הגשת תשובה לבקשה לפסיקת תמורה, הגישה המבקשת את הבקשה לסילוקה על הסף. תשובה לבקשה מטעם המשיב הוגשה ביוס 16.6.2017 ותגובה נוספת הוגשה מטעם המבקשת ביוס 6.9.2017.

בהחלטתנו מיוס 13.11.2017 קבענו כי הועדה תדון תחילה בשאלת הסילוק על הסף. כן קבענו מועד לדיון להשמעת טענות הצדדים ואת אפשרות הצדדים לזמן את המצהיריס מטעם לדיון.

ביוס 4.12.2017 התקיים בפנינו דיון במעמד הצדדים בו סיכמו חלק מטענותיהם בעל-פה.

בקשת סילוק על הסף וטענות הצדדים בתמצית

הבקשה לסילוק מתבססת על מספר נימוקים. הראשון בהסכם הוא כי הוועדה נעדרת סמכות לפסוק תמורה בעד המצאות השירות, בשל קיומו של הסכס בין הצדדים, לפיו וויתר המבקש על זכותו לקבל תמורה בעד המצאותיו.

נימוק שני שהעלתה המבקשת הוא כי עילת התביעה התיישנה.

הנימוקים הנוספים שהעלתה המבקשת לסילוק הבקשה לקביעת תמורה הס הבאים: השתק שיפוטי, חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. המבקשת טוענת כי טענת המשיב לעניין זכותו לתמורה סותרת טענות אחרות שהעלה בהליכים משפטיים שהתנהלו בפני בית הדין לעבודה.

המשיב בתגובתו לבקשת הסילוק, מיוס 16.6.2017, דחה את כל טענותיה של המבקשת תוך התייחסות לכל אחת משורת הנימוקים הנזכרים לעיל. כן טען כי אין לדון בטענות שהעלתה המבקשת כטענות לסילוק על הסף, וכי סילוק על הסף של בקשה או תביעה הוא צעד קיצוני השמור למקרים חריגים שהנדון אינו נמנה עליהם. באשר להתיישנות, טענתו היא כי מירוץ התיישנות בעניינו הוקפא, בשל הגשת התביעה לבית הדין לעבודה, ואת בהסתמך על סעיפים 5 ו-16 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958. עוד השיב לעניין וה כי שאלת תחולתם של דיני ההתיישנות על הליכי בקשות לפסיקת תמורה מורכבת, ומעוררת סוגיות רבות.

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

בנוגע לטענת המבקשת בדבר היעדר הסמכות של הוועדה בשל קיומו של הסכס טען המשיב כי בענייננו לא ויתר הוא על זכותו לתמורה. בהתייחס לטענת ההשתק הוא השיב כי התנאים לקיומו של השתק אינם מתקיימים בענייננו, וכי המבקשת מנסה למנוע את בירור זכויותיו של העובד באמצעות טענות פרוצדורליות.

נפנה לדון גם כן בטענות שבפנינו.

המערכת ההסכמית שבין הצדדים והליכים נוספים

בתחילת עבודתו של המשיב במבקשת בשנת 2001 נחתם בין הצדדים הסכם ההעסקה. בהסכם, מיוס 16.8.2001, שצורף לבקשה לפסיקת תמורה (להלן: "הסכם ההעסקה") נקבע בזו הלשון:

"למען הסדר הכלל מוצהר בזאת כי לעובד אין ולא תהיינה לו כל זכויות אדם ו/או זכויות קנייניות איזה שהן, בכל יצירה, חידוש, המצאה, פטנט, סימן מסחרי, מדגם, מחקר, דו"ח, תכנית מפרט, שרטוט, תוכנה (/או זכות אגדה כלשהי בקשר לביצוע עבודתו בחברה ו/או כל מסמך אחד שעדץ, הכין או השתתף בהערכתם [טעות במקור- הח"מ] כאמור במסגרת עבודתו וכל אלה יהיו קניינה המלא הבלעדי של החברה והעובד מתחייב לחתום על מסמך והצהרה, ככל שיידרש על ידי החברה לתת בתוקף לעיל ולבצעו".

כן נקבע בהסכם ההעסקה כך:

"העובד מצהיר, כי בהסכם זה, בתנאים ובתשלומים המפורטים בו מוצו מלוא זכויות העובד בגין מלוא תקופת ההסכם וסיום העבודה מכל סיבה שהיא, ואין ולא תהיינה לעובד עוד תביעות /או טענות מכל סוג שהוא כלפי התברה בגין עבודתו בחברה וסיומה, ולא יחול ביחס הצדדים כל הסכם או הסדר אחר, בין קיבוצי ובין אחד".

[ההדגשות אינן במקור]

בשנת 2004 חתמו הצדדים על "תוספת לחוזה אישי מיוס 16 באוגוסט 2001". גס הסכם נוסף זה צורף לבקשה לפסיקת תמורה. עיקרו של ההסכם הוא הארכת תקופת ההעסקה של המשיב בחברה לשלוש שנים נוספות וקביעת מתן מענקים למשיב בגין תקופות עתידיות אלה (להלן: "התוספת להסכם ההעסקה").

בעקבות פיטוריו בשנת 2007, הגיש המשיב תביעה כנגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בגין זכויות שסבר שהובטחו לו, כגון בונוסים שנתיים, העלאות שכר, אופציות, פיצויים בגין

פיטורים שלא כדין וכן תמלוגים בגין המצאות שירות שהמציא במהלך עבודתו בחברה. תביעה זו הסתיימה בפסיקת פיצויים למשיב בסך 450,000 ₪, לאחר שהתקבלה באופן חלקי ביותר (כ-5% מסכום התביעה המקורית) (ראו: תע"א 10715-07 נניקשוילי נ' חברת קרד גרד השרדות מדעית בע"מ (פורסם בנבו, 22.4.2014) (להלן: "פסק הדין של בית הדין לעבודה").

בפסק הדין של בית הדין לעבודה נדחתה בין היתר גס תביעתו של המשיב לתמלוגים מוסכמיים בגין אמצאות שירות, תוך קביעה של בית הדין לעבודה כי אין בהכרעתו כדי להשפיע על זכותו של המבקש לתמורה מכוח חוק הפטנטים. בפס' 10 לפסק הדין הכריע בית הדין לעבודה כי:

"לאמור, אנו קובעים כי הסכם 2001 והתוספת להסכם 2001 משקפים הסכמי עבודה שנכרתו בין הצדדים ומשקפים את ההסכמות שלהם, כל עוד הסכמות אלה לא שונו בהסכמה מפורשת או בהתנהגות".

לעניין טענותיו של המשיב באשר לזכאותו לתמלוגים מידי המבקשת (טענות שהתבססו בהליך שס על הסכמה חוזית), קבע בית הדין לעבודה כך:

"לאמור, לטענת התובע לאור השינוי בתפקידו בראשית שנת 2004 התחייב הנתבע כי לתנאי עבודתו של התובע עד לאותו מועד תווסק הזכאות לתמלוגים בשיעור של 5% ממכירות החברה, וכי מכירות של מוצרים שהיו בפיתוחו או פרי תוצתו של התובע אף יזכו אותו בתמלוגים "ללא מגבלת זמן", כלומר - גם לאחר סיום יחסי עובד ומעביד. בקשר לרכיב תביעה זה אף הוגשה תביעה למתן הצהדה על זכות התובע לקבלת חשבונות.

לטענת התובע, במסגרת היסוס ההתחייבות זו אך נערכו פעולות בחברה, במסגרת ייעוץ אסטרטגי חיצוני בעזרתו של מר שול ובמסגרתו נבחן וסוכם תשלומי התמלוגים כאמור.

חיזוק לתביעתו זו מוצא התובע במענק בסך של 600,000 ₪ שקיבל בחודש מאי 2006 בגין עסקת סמסונג. לטענתו, המענק משקף 5% מהמכירות לסמסונג.

כל ענות התובע בעניין זה לא הוכחו כלל וכלל. למעט טענות התובע לא הובאו כל ראיה לסיוע או חיזוק. טענתו אף מנוגדת לאמור בהסכם 2001, ובלתי מתקבל על הדעת כי התחייבות בסדר גודל שכזה במשך זמן כה רב לא תקבל כל ביטוי בכתב בזמן אמת", אפילו לא במסגרת מסמכים שהוכנו בתקופת היועץ ובמסגרתם נדונה הענקת עמקה בשיעור של 5% לאנשי המכירות (התובע לא היה איש מכירות). אפילו במסגרת המשא ומתן לסיום חיסי העבודה לא ניתן כל ביטוי לדרישה כה "פעוטה".

זאת ועוד, טענת התובע כי המענק בסך של 600,000 ₪ נגזר משווי עסקת סמסונג לא הוכחה. כך למשל, על מנת לתמוך בטענת התגמול בשיעור של 5% היה על התובע להוכיח כי שווי עסקת

סמסונג הוא 1.2 מיליון 5 - דבר זה לא הוכח, והעיקר - כלל לא הוכח כי החברה מכרה לסמסונג מוצר או מוצרים. כל שדובר באותה עיסקה היה שיתוף פעולה בפיתוח מוצרים.

למעשה, מן הראיות הוכחה גרסת הנתבעים לפיה בעקבות עסקת סמסונג החליט הנתבע להקצות סך 10,020,000 ₪ שישולם כ"בונוס" לגורמים המעולבים בעסקה. הנתבע הותיר לתובע להחליט כיצד לחלק את הסכום הנ"ל. התובע החליט לחלק לאנשי הצוות סך %, ומכאן - את היתרה לשלש לעצמו. הנתבע אישר לתובע חלוקה זו.

8 שנחתם רכיב תביעה זה שגזל לבות מן המשאבים הדיוניים נציין כי לטעמינו טענות התובע בעניין זה, כמו גם הטענה כאילו הסכם 2001 בוטל, נטענו רק כחלק מהמאבק המשפטי המתנהל בין התובע לבין החברה בקשר לזכויות בפטנטים שונים של החברה, אשר מטעמו כזה או אחר (ולא נכנס לעומק הסכסוך בקשר לכך) נחשב התובע כממציא של פטנטים אלה. מדובר בסכסוך שחורג ממסגרת התובענה הנוכחית, ולפיכך גם לא מצאנו מקום להזקק לטענות הצדדים בקשר אליו, מעבר למפורט בפסקה זו, למען הסר ספק בהר כי התביעה שלפמינו מבוססת על התחייבות לתמלוגים (התחייבות חוזית), ולא על זכאות ממקור אחר כגון מכוח הדין, ובכלל זה חוק הפטנטים, התשכ"; -1907.

9לאוד האמור התביעה לתמלוגים מן מכירות, על הסתעפויותיה (ס' 17.1 - 17.3 (- 66.6 לכתב התביעה המתוקן), לרבות התביעה למתן חשבונות בקשר לכך (ס' 28 ו- 67 לכתב התביעה המתוקן), נדחית.

[ההדגשות אינן במקור]

יצויו כי הצדדים ערערו על פסק דין וה בפני בית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה פסק בקיצור נמרץ לדחות את הערעורים ולאשר את פסק הדין שלמטה. הוא ציין שקביעותיו של בית הדין האזורי מבוססות היטב בתשתית הראייתית כפי שנפרשה לפניו ומסקנותיו המשפטיות מעוגנות היטב בדין. ע"ע 9516-06-14 נניקשוילי נ' חברת קרד גרד השרדות מדעית בע"מ (פורסם בנבו, 26.10.2015).

בבקשתו לפנינו לפסיקת תמורה טוען המשיב כי נוכח הקביעה של בית הדין לעבודה בדבר היעדר הסכס בין הצדדים בעניין תגמול עבור אמצאות השירות, זכאי הוא לתמורה מכוח סעיף 4 לחוק הפטנטים.

ולסיכום לא תמו ההליכים בין הצדדים בפני בית הדין לעבודה. המשיב הגיש תביעה חדשה כנגד המבקשת ביוס 25.10.2016, שבה תבע סכומים נוספים בסך 1,575,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, וכן צו למתן חשבונות. המבקשת הגישה כתב הגנה ביוס 16.1.2017, ולמחרתו בקשה לדחיית התובענה על הסף בהליך סע"ש (ת"א) 28910-10-16. בית הדין האזורי לעבודה

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

נתן את פסק דינו בתיק זה ביוס 16.4.2017 (פורסם בנבו), שהתייחס לתביעתו של המשיב למתן חשבונות וכן לבקשה לסילוק על הסף שהגישה המבקשת. בית הדין לעבודה הכריע כי יש לסלק את תביעת המשיב על הסף בנימוק כי מתקייס מעשה בית דין בעקבות קביעותיו של בית הדין לעבודה בהליך הקודם שבין הצדדים, ועל כן אין לשוב ולדון בהן. כן נקבע כי התובע לא הגיש את תביעתו השנייה בתוספת ונפסקו לחובתו הוצאות.

טענות הצדדים בדבר קיומו של הסכם הכולל ויתור על תמורה לפי סעיף 134 לחוק

נקודות המוצא לשאלת קיום ויתור על התמורה מצד המשיב הינן הסכם ההעסקה והתוספת להסכם ההעסקה הנזכרים לעיל. כפי שקבע בית הדין האזורי לעבודה בפס' 10 לפסק הדין הנזכר (לעיל פס' 17), שני ההסכמים מהווים את המערכת ההסכמית שבין הצדדים "כל עוד לא שונו בהסכמה מפורשת או בהתנהגות".

לטענת המבקשת, הסכם ההעסקה מיוס 16.1.2001 קובע באופן מפורש ושאינו משתמע לשני פנים, כי המשיב אינו וכאי לתמורה נוספת בגין אמצאות שירות מעבר לכספיים הרביעים והזכויות המופלגות שהוענקו לו במסגרת העסקתו. לטענתה, המשיב וכה לבונוסים משמעותיים ולתגמול הוני בדמות אופציות שהוענקו לו משך תקופת עבודתו.

המבקשת מסתמכת בטענתה על סעיפי ההסכם. כך, לפי סעיף 2.2 להסכם ההעסקה, המשיב "לא יהא וכאי לקבל תמורה נוספת בגין עבודתו ולת התמורה המפורטת בהסכם". כן מסתמכת המבקשת על סעיף 16 להסכם (לעיל פס' 14), המתייחס לטענתה מפורשות לסוגיית זכויותיו של המבקש בתוצרי קניין רוחני שפותחו במסגרת עבודתו במבקשת. סעיף וה שולל במפורש מן המשיב זכויות אחרות כלשהן בקשר לביצוע עבודתו בחברה.

בהסתמכה על סעיף 18.2 להסכם (לעיל פס' 14), המבקשת טוענת כי תוכן ההסכם מהווה מיצוי כל זכויות העבודה של העובד, וכי לשון ההסכם מעידה על כך בצורה מפורשת, שלמה ומוחלטת. מסקנה זו נתמכת, לדעת המבקשת, גם על ידי הוראת סעיף 18.3 להסכם לפיו:

"הסכם זה מבטא את החוזה המלא שבין העובד לבין החברה וכל ההסדרים, מצגים, מכתבים או הבנות שהיו במהלך המשא ומתן להצטרפות העובד לחברה, ככל שלא קיבלו ביטוי מפורט שבחוזת זה, יהיו חסרי תוקף".

המבקשת סבורה כי לא ניתן לפרש את ההסכם באופן שבו הזכות לתמורה בעד אמצאת שירות אינה נשללת מן המשיב. בטענתה זו מסתמכת המבקשת גם על קביעות וועדה זו בעניין ברזני.

בסיכום: מסקנת המבקשת היא כי נוכח ויתורו המפורש של העובד על כל טענה או תביעה מכל סוג שהוא כנגד מעסיקו, כפי שבא לידי ביטוי בהסכם, יש לסלק על הסף את בקשתו של העובד לתמורה לפי סעיף 134 לחוק הפטנטים או בקשר למוצר הנרכש מהמעסיק. מסקנה חיובית זו נכונה גם בנוגע לבקשת תמורה בעד אמצאת שירות.

עוד טוען המשיב כי במקרה של ספק בפרשנותו של הסכם, יש להעדיף פרשנות כנגד המנסח, ועל כן על הוועדה לפרש את סעיפי הוויתור בהסכם ההעסקה כנגד המבקשת - היינו, כנגד המבקשת.

טענה נוספת היא כי ויתור מכוח דיני העבודה צריך לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: מודעות בדבר הזכויות עליהן מוותר העובד, מסירת לעובד של חשבון הסכומים המגיעים לו בטרס חתימתו על כתב הוויתור, וכן היותו של כתב הוויתור ברור וחד משמעי. לדעת המשיב אף לא אחד מתנאים אלה התקיים בעניינו.

כן טוען המשיב כי מסעיף 134 לחוק הפטנטים ומדיני החוזים נובע, שוויתור על תמורה דורש התייחסות מפורשת לאמצאה מסוימת וקונקרטית. במקרה הנדון המדובר בהסכם כללי, אשר אינו מתייחס לאמצאות קונקרטיות. לכן אין ויתור תקף על זכות לתמורה בעד אמצאת שירות מסוימת. יתרה מזו, במועד חתימת ההסכם הזכות לתמורה כבר נתגבשה, מאחר שאמצאות השירות כבר באו לעולס. ההלכה היא כי לא ניתן לוותר על זכויות עתידיות שסוגן וטבעם כבר נודעו לצדדים.

עוד טוען המשיב כי ויתור לתמורה לפי חוק הפטנטים היא זכות קוגנטית, וזאת על אף החלטותיה של ועדה זו המתייחסות לסוגיה זו.

לטענת המשיב, אין לסלק את בקשתו לתמורה על הסף במצב בו טענת הויתור דורשת בירור עובדתי נרחב. סילוק על הסף הינו צעד קיצוני השמור למקרים חריגים, בהיותו כלי דיוני הפוגע בזכותו המהותית של אדם שעניינו יישמע בפני ערכאה שיפוטית. הדבר בולט במיוחד בהליך הנדון שאין כל כווונת ערעור עליו.

0. בסיכום: מסקנת המשיב היא כי ההסכם ההעסקה אינו כולל ויתור מצדו על ויתור התמורה לפי סעיף 134 לחוק הפטנטים. לכן יש לדחות את בקשת החברה, המתבססת על עילה זו, לסילוק על הסף של בקשתו לתמורה.

דיון והכרעה

1. סעיף 134 לחוק קובע כי סמכות הועדה לפסיקת תמורה בעד אמצאת שירות קיימת כל עוד אין ההסכם הקובע אס זכאי העובד לתמודה בעד אמצאת שירות, ובאיזו מידה ובאילו תנאים, ייקבע הדבר על ידי הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים שהוקמה לפי פרק ו'.

2. בהחלטתנו הקודמת בעניין ברזני, נקבע כי ויתור זו להגיש בקשה לפסיקת תמורה איננה זכות קוגנטית (ר' בקשה לפסיקת תמלוגים בעד אמצאות שירות (טענות מקדמיות) גדעון ברזני נ' ישקר בע"מ (ניתן ביוס 4.5.2014) (להלן: "עניין ברזני"), פס' 30- 34. קביעה זו לא שונתה על ידי בית המשפט העליון שדן בעתירה על החלטה זו בעניין בג" 4353/14 ברזני נ' ישקר בע"מ (ניתן ביוס 8.7.2015) : בהחלטתנו קבענו בזו הלשון:

"31 במסקנה זו תומכת הודאת סעיף 134 עצמה. לא זו בלבד שהיא מתנה במפורש את סמכות הוועדה בהעדר הסכם, העשוי גם לשלול את הזכות לתמורה ("אס זכאי העובד"), אלא היא נותנת תוקף עדיך להסכם בכל מקרה שיש בו מידה כלשהי של תמודה.

2. מאחד מבחינה עניינית אין לפנינו עניין סוציאלי הטעון הגנה מעצם טבעו - ועל כך מעידים גם המבחנים לתמורה הקבועים בהוראת סעין 135 לחוק הפטנטים - היה זה מתפקידו של המחוקק לקבוע את האופי הקוגנטי של הזכות לתמורה, בדומה להגנה על ציון שמו של הממציא לפי סעיף 42 לחוק. בנסיבות העניין הנלון, העדר הוראה חוקית מעין זו מחייבת את המסקנה כי המדובר בהוראה מרשה הנסוגה מפני הסכם נוגד. יצוין, כי גם דר' שלומית ניסק -דביד, הדוגלת בתוקף דב באופי הקוגנטי הרצוי של זכות העובד לתמודה, קובעת בספרו המקיף קמין רוחם בעבודה - תיאוריה, מעשה ומשפט משווה (תשע"ג -2013), כי לפי המצב החוקי הקיים נושא הזכות לתמודה בגין אמצאת שירות הוא דיספוזיטיבי בעיקרו, ואם יש הסדרה חוזית לא תהיה לוועדה סמכות דיון (שס, עמ' 305, 311).

[ ההדגשות אינן במקור הח"מ] על כך אומר בית המשפט העליון בעתירה הנזכרת :

על פני הדברים, ולמקדא לשון הסעיף, נדאית החלטת הועדה במקומה (לשון הסעיף, כאמור, היא "באין הסכם הקובע אס זכאי

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

העובד לתמודה..."); אןך מכל מקום, על פי כלל ההתערבות המצומצמת בהחלטות הועדה, איננו רואיסם מקוס להתעדב בכך במקרה דנן,

3. על כן, בהיעדר הסכם בין הצדדים, המתייחס להענקת תמורה לעובד על ידי מעסיקו בעד אמצאת שירות, תכריע הוועדה בעניין התמורה. אולס, ככל שקיים הסכם כלשהו בין הצדדים לעניין זה, גם הסכם השולל את הזכות לתמורה או הכולל ויתור על זכות זו, תיסוג סמכות הוועדה. במקרים מעין אלה, עשויה להתקיים עילה לסילוק ולדחייה על הסף של הבקשה לפסיקת תמורה.

4. בסיכום חלק זה: אנו דוחים את טענת המשיב כי הזכות לתמורה על פי סעיף 134 לחוק הפטנטים היא בעלת אופי קוגנטי. אנו חוזרים על קביעתנו כי זכות זו היא בעלת אופי דיספוזיטיבי. ברוח זו פסק לאחרונה גם בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו בפרשת פ"ה 64 ענת ברלינר נ' אדמה מכתשים בע"מ (פורסם בנבו, 15.5.2019), פס' 11.

5. עוד נקבע בעניין ברזני כי על קיומו של ויתור מצדו של עובד על ואכותו לתמורה לפי סעיף 134 לחוק, ניתן ללמוד מכלל המערכת ההסכמית שבין העובד למעסיקו. ראו בפס' 38 להחלטתנו בעניין ברזני:

8. מן האמור עולה כי אין ללמוד מדברינו בעניין אילני, כי בכל מקרה של ויתור על הזכות הקבועה בסעיף 134 יש להפנות אליה במפורש. הסכם ויתור כולו להתגבש כמו כל חוזה רגיל אחד בכתב, בעל-פה או בהתנהגות בהתאם לסעיף 23 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"). ראו ד' פרידמן, נ' כה(, חוזים, כרך א (תשנ"א),511.19, במיוחד העדה 126 ; כן לאו ג' שלו, דיני חוזים - החלק הכללי (2005), עמ' 377 -378. מכאן, השאלה המרכזית בענייננו היא פרשנותן של נוסח ההסכמות. פרשנות זו מתבצעת על פי הכללים שנקבעו בהוראת סעיף 25 לחוק החוזים. לעניין זה נשוב בהמשך דברינו.

9. ברוח זו כאמור על דינו בעניין אילני;

"...שכן גם אם עובד רשאי להתנות על זכותו לקבל תמלוגים בע אמצאת שירות, הדי שיש לבדוק האס במקרה הספציפי אכן ויתר העובד על זכותו זו תוך בחינת נוסח החוזה בינו לבין מעבידו",

6. השאלה העומדת לפנינו היא, אפוא, האס לפי אומד דעת הצדדים, כפי שגם מתפרש ועולה מלשון ההסכם, ויתור המשיב על וכותו לתמורה לפי סעיף 134 לחוק הפטנטים. בעניין מעמדו של לשון החוזה לקביעת אומד הדעת של הצדדים במסגרת סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק

כללי), התשל"ג- 1973, ראו את פסק דינו של בית המשפט העליון בפרשת ע"א 8763/15 זי נ' גספא הנדסה בע"מ (פורסם בנבו, 4.1.2017), פס' 36-30, מפי השופט נ' סולברג.

בהתאם לגישתו של בית המשפט העליון בפרשת זיו נ. גספא הנדסה בע"מ הנזכרת, יש להתייחס לסעיפי ההסכם כמכלול; שם, פס' 33. לדעתנו, מהוראות הסעיפים 16, 18.2 ו-18.3 להסכם ההעסקה עולה בבירור כי אומד דעת הצדדים היה להסדיר בהסכם את מלוא היחסים החוזיים ביניהם במסגרת עבודתו של המשיב.

הוראה מרכזית בעניין ויתור המשיב על וכות התמורה לפי סעיף 134 לחוק, הוא סעיף 16 להסכם ההעסקה. ההוראה קובעת, כאמור, כי למשיב "אין ולא תהיינה כל זכויות <וצרים ו/או זכויות קנייניות אחרות איזה שהן, בכל יצירה, חידוש, המצאה, פטנט, סימן מסחרי, מדגם, מחקר, דו"ח, תכמית מפרט, שרטוט, תוכנה ו/או זכות אחרת כלשהי בקשר לביצוע עבודתו בחברה...וכל אלה יהיו קניינה המלא הבלעדי של החברה ".

מן ההוראה עולה כי שלילת קיומן של זכויות המשיב אינה מוגבלת לזכויות יוצרים ולזכויות קנייניות, אלא נאמר בה במפורש "ו/או זכות אחרת כלשהי בקשר לביצוע עבודתו בחברה ". דבר זה נאמר לאחר החיגד כי למשיב "אין ולא תהיינה...זכויות קנייניות אחרות איזה שהן ". נמצא כי לפי הנוסח והקשר הדברים הכוונה היא גם לזכויות אישיות של העובד הנובעות מביצוע עבודתו בחברה.

המסקנה העולה מנוסחו הגורף של סעיף 16 להסכם ההעסקה היא כי המשיב הסכים גם לשלילת זכותו האישית לקבלת תמורה עבור אמצאת שירות מכוח סעיף 134 לחוק, ובכך יש מצדו ויתור על זכות זו.

ואם לא די בהוראה של סעיף 16 הנזכר, הרי מסקנה וההבדבר כוונת הצדדים עולה גם מהוראת סעיף 18.2 להסכם ההעסקה (לעיל פס' 14). כאן המשיב מצהיר באופן ברור וכוללני כי בהסכם זה, בתנאים ובתשלומיס המפורטים בו מוצו מלוא זכויות העובד בגין מלוא תקופת ההסכם וסיוס העבודה ואין ולא תהיינה לעובד עוד תביעות מכל סוג שהוא כלפי החברה בגין עבודתו בחברה. לסעיף זה מצטרף סעיף 18.3 להסכם ההעסקה (לעיל פס' 24), לפיו מבטא ההסכם את מלוא ההסכמות שבין הצדדים, וכי הסכמות נוספות שלא קיבלו בו ביטוי מפורט תהיינה חסרות תוקף.

בניגוד לטענתו של המשיב, אין כל הכרה כי הויתור על זכות התמורה חייבת להתייחס לאמצאת שירות קונקרטית. אין כל מניעה כי עובד יסכים על ויתור בנוגע לזכויות עתידיות שטרס נתגבשו. כך בפועל ויתר המשיב ללא עוררין מצדו, על שורה של זכויות קנייניות עתידיות, ביניהן

על הזכות הקניינית בפטנטים שיומצאו על ידו בעתיד במסגרת עבודתו (ר' למשל טענות ב"כ המשיב בפרוטוקול הדיון, עמוד 57, שורה 23- עמוד 58, שורה 2).

המשיב טוען כי כפי שהוראות ההסכם אינן שוללות תביעה מצדו נגד המעביד בגין תאונת דרכים, רשלנות או בקשר למוצר שרכש מן המעסיק, כך אין בהן שלילה בנוגע לזכותו לתמורה בעד אמצאת שירות. טענה זו אינה מבוססת. הדוגמאות אינן עוסקות בצמיחת זכויות לטובתו של העובד בשל עבודתו המקצועית - אליהן מתייחס הויתור בהסכם - אלא בזכויות הבאות כתוצאה מאחריותו של המעביד בעקבות הפרות של חובות להן הוא אחראי. מובן מאליו שההסכם ההעסקה אינו שולל תביעות מסוג זה.

כמו כן, אין לקבל את טענתו של המשיב לפיה אס היה בהסכם ההעסקה משוס ויתור על כל זכות מצדו, המבקשת לא הייתה עומדת על הסכם סילוק תביעות מיוחד במסגרת המשא ומתן לעניין סיוס העסקתו של המשיב. בפועל כתב הסילוק התייחס למצב שבו בין הצדדים היו תלויות ועומדות תביעות אותן ביקשה המבקשת לסלק בהסכמת המשיב. לכתב סילוק בנסיבות כאלה אין לייחס הודאה מצד היוזם בצדקת התביעות שברצונו למנוע.

המשיב טוען עוד כי לא היה מודע לזכותו לתמורה בעת הוויתור, וכי יש לתת משקל לפער הכוחות בינו לבין החברה בהיות עיתוי ההסכם בטרס יחסי העבודה ולא בסיומס. באשר למעמדו של המשיב נציין את מה שקבע בית הדין האוורי לעבודה בפסק דינו (לעיל פס' 16): 'התובע אדם מוכשר לכל הדיעות, אינטליגנטי, מתוחכם, וודע ומודע לאינטרסים שלו " (שם, פס' 5).

בעניין טענת המשיב בדבר העדר מודעותו לקיוס הוכות הספציפית לתמורה על המצאת השירות, התשובה היא כי המבחן הקובע הוא אומד הדעת של הצדדים כפי שהוא עולה מלשון ההסכם. כאמור, סעיפי הוויתור בהסכם הם כוללניים וצופים פני העתיד.

ברוח זו פסק לאחרונה בית הדין לעבודה בפרשת ענת ברלינר נ' אדמה מכתשים בע"מ (לעיל פס' 44) בקבעו:

התובעת חתמה מרצונה על הסכם העבודה כלשונו. טענותיה כי במועד החתימה על ההסכם היא לא ידעה בדבר זכויותיה לעניין הזכות לתמורה בגין אמצאות שירות אינן רלוונטיות, שכן זכויותיה הופיעו במסמכים שהוצגו לפניה ושהיא התבקשה לחתום עליהם. כמו-כן, בעת קבלת טיוטת הסכם העבודה היה באפשרותה של התובעת להתייעץ עם הגורמים הרלוונטיים בעניין זה, במקרה דנן, אומד דעתה של התובעת עולה לא רק מההסכם אלא גם מעדותה לפנינו כי במועד

החתימה היא ידעה מהי מהות ההסכם, על כן, אנו סבורים כי אומד דעת הצדדים מחייב את קיום ההסכם ככתבו וכלשונו, "[שם, פס' 17].

7. ובהמשך מציין בית הדין:

"לסיכום האמור לעיל, התובעת עבדה באגף המחקד והפיתוח של החברה, והועסקה לאוד השכלתה וכישודיה, במטרה לפתה תהליכיים חדשים. התובעת החלה לעבוד לאחד שניהעה משא ומתן לגבי תנאי העסקתה. התובעת התמה על הסכם העסקה שבמסגרתו הסכימה לכך שלא תהיה לה בעלות על ככ אמצאה, שיפוד, חידוש, פיתוח, קניין החברה ועוד, שאליהס תגיע עקב עבודתה או בתקופת עבודתה בחברה, ואלה יהיו שייכים לחבלה., כמו-כן, במסגרת הסכם ההעסקה נקבע כי התובעת מוותרת על ככ זכות, טהיר לתמיכה בתשובתו לבקשה לסילוק על הסף.

בנוגע לשאלת כוונת הצדדים בהסכם ההעסקה, הצהיר המשיב כי בעת חתימת הסכם ההעסקה כלל לא ידע על זּכותו האישית לתמלוגים בגין אמצאת שירות, וכי הבנתו את סעיף 18.2 להסכם הייתה כי סעיף זה עוסק ביחסי העבודה בינו כעובד ובין המבקשת כמעסיק, ובזכויות המצויות בליבת דיני העבודה, ולא בוּכות לתמורה, וכי להבנתו כך היה הדבר גס על ידי המבקשת.

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

צהיר המשיב כי הוא נשכר לשם ניהול מחלקת הפיתוח בחברה, ובמסגרת זו חתם על הסכם ההעסקה, וכי מכיוון שלא נשכר להמציא זכותו לתמורה כלל לא נלקחה בחשבון ולא נכללה במסגרת כוונת הצדדים לעניין התכולל.

שני הצדדים בחרו לוותר על חקירות נגדיות בעת הדיון שנערך בפנינו בבקשה לסילוק על הסף.

לאחר שעיינתי בחוות דעתם של חבריי הנכבדים, מוצא אני לנכון להעיר כי לטעמי אין די בהוראות סעיף 16 לחוזה כשלעצמו, בכדי לקבוע כי המשיב ויתר על זכותו לתמורה.

סבור אני כי המילים "ו/או זכות אחרת כלשהי בקשר לביצוע עבודתו בהכרה " בהן ראו חבריי הנכבדים ויתור על התמורה, מתייחסות לזכויות בעלות כלשהן שעשויות היו להיווצר למשיב, ולא לזאכות לתמורה. את ואת אני למד הן מתחילת הסעיף שקדס למשפט וה, שמנה רשימה ארוכה של זכויות קניין רוחני לגביהן נקבע כי יהיו שייכות לחברה ולא למשיב, והן מהמשך הסעיף בו נאמר "וכל אלה יהיו קניינה המלא הבלעדי של החברה והעובד מתחייב לחתום על מסמך והצהרה, ככל שיידרש על ידי החברה ליתן בתוקף לעיל ולבצעו ". לפיכך סבור אני כי כלל הסעיף עוסק בשאלת הבעלות בזכויות הקנייניות, ולא בוּכות התמורה.

מסכים אני כי סעיף 18.2 להסכם מהווה ויתור על זכות התמורה. לשונו המפורשת והכוונה הברורה של סעיף 18.2 להסכם היא לקבוע כי השכר והתנאים שישולמו לעובד בגין עבודתו בתברה הינס סופיים וממצה, ולא תשולם לעובד כל תמורה נוספת בגין עבודתו בחברה. סעיף זה משקף את רצון הצדדים לוודאות, הצופה פני עתיד, בגין תנאי ההעסקה של העובד.

עמדת המשיב לעניין הייתה כי כוונת הסעיף התייחסה רק לזכויות סוציאליות מכוח עבודתו בחברה, אך לא לזכות התמורה. עמדה זו נוגדת בעיני את לשונו הפשוטה של ההסכם, ולא מצאתי בטענות המשיב כל תמיכה להסבר, או ראיה ממנה עולה כי הצדדים ביקשו להחריג דווקא את זכות התמורה מתחולתו של סעיף 18.2.

עמדה זו נכונה בעיני אפילו אקבל את גירסתו של המשיב כי תפקידו כסמנכ"ל פיתוח לא כלל פיתוח קניין רוחני ואמצאות (ומתקשה אני לקבלה), ואף אם לא ידע על זכות התמורה. לשונו של סעיף 18.2 הינה כוללת וממצה, וסבורני כי תכליתו היא בדיוק מניעת תביעות כזו שבפנינו, לתמורה נוספת בגין העבודה, אף כאלו שהצדדים לא חזו בעת כריתת ההסכם. איני רואה כל נימוק מדוע יש להחריג את זכות התמורה מן הויתור בחוזה. גם ב"כ המשיב בטיעוניו סבר כי סעיף 18.2 להסכם שבין הצדדים מסדיר את יחסי העבודה שבנינו ואת סיומם (פרוטוקול הדיון בעמוד 77, שורות 17-2), על אף שניסה לאבחן לשון סעיף וה מקביעותינו בעניין ברזני.

הועדה לענייני פיצויים ותמלוגים בהתאם לסעיף 134 לחוק הפטנטים תשכ"ז - 1967

4. המשיב ישא בהוצאות המבקשת בסך 10,000 ₪.

5. הוועדה אינה רואה מניעה בפרסום החלטה זו. באפשרות הצדדים להתייחס לסוגיית הפרסום בתוך שבעה ימים מיוס מתן החלטתנו זו.

פרופ' יצחק אנגלרד אופיר אלון פרופ' שמואל פלג יו"ר הועדה רשם הפטנטים חבר הועדה

ניתן בירושלים ביום | כא' תמוז תשע"ט 4 יולי, 2019 סימוכין: 74"